הקלק על שם העסק או כותרת כתבה לפרטים נוספים הקלק על שם העסק או כותרת כתבה לפרטים נוספים ד' תמוז ה'תשפ"ג 6/23/2023 17 מאת: סאם זיברט סיפורי בלשות ישראליים ההוא שהלך המוזר היה שזה אפילו לא נראה לה מוזר. ¬ חוץ מזה שהיא בעצמה עובדת בעבודה תובענית, עם הלשון בחוץ היא רצה בכדי להספיק להוציא את הקטנים מהצהרון, ולשהות איתם עד הערב. בימים שמוטי בעלה כבר נוהג לחזור מוקדם, הוא מתארגן כעבור שעה ויוצא לעשות הליכות בשביל הספורט. ככה זה לפחות בשנתיים האחרונות. קשה לאמר שבתיה אהבה את הרעיון, אבל זה לא נראה לה מוזר. למזלה או לא למזלה, יש לבתיה חברות טובות. לא פעם הם העירו לה על ההתנהלות הלא שגרתית של בעלה. מה הרעיון להיות נשוי למישהו שהוא כל הזמן מחוץ לבית ?! בתיה בצניעותה התנחמה בכך שסופי השבוע מוקדשים לה ולמשפחה, ויתר השבוע נועד לפרנסת הבית. גם אם זה נכון, בתיה החלה להרגיש שאפילו שמוטי נוכח בסופ”ש, הוא לא באמת שם איתה. הוא תמיד ימצא משהו להיות עסוק בו, מאשר להימצא בחברתה. ככל שעבר הזמן, דבריהם של החברות החלו לחלחל פנימה. “שלוש ארבע פעמים בשבוע הליכות ?!”, “נראה לך הגיוני שעד שהוא מגיע מהעבודה, הוא נעלם שוב לשעתיים שלוש ?!”, “איך את לא מרגישה שאין לך באמת בעל ושאת לבד ?!”. כנראה שאומרים את זה מספיק פעמים, מתישהו זה חודר פנימה, ובתיה ניאותה להיפגש איתי. שמעתי את סיפורה ללא גרסתם של החברות, שרואות הכל מהצד. אפילו שהיא באה פיזית להיפגש איתי, היא לא באמת הייתה שלמה עם הצעד הזה. בתיה לא מגדירה את יחסיה כאידיאלים, אבל נראה לה שחברותיה, שמרמזות על קשר כלשהוא אחר בחייו של בעלה, מגזימות בתגובה שלהם. היא עצמה מאמינה שהוא פשוט עובד קשה, וכשהוא חוזר קשה לו להכיל את התנהגותם של הילדים, וזה מה שמבריח אותו החוצה עד שהם נרדמים. לראיה, אחד הסממנים שלה הוא שכמות יחסי המין שלהם לא נפגמה מעולם. לא כל כך ברור היה לי מה מניע את בתיה כרגע. אם היא לא באמת חושדת, מדוע היא בכלל בוחנת את האפשרות להתחקות אחריו ? מתברר שכל אחד “סוחב” איתו משהו. באמונתה, היא לא מוכנה להיות האישה הזאת שהיא האחרונה לדעת. אם חברותיה רומזות על האפשרות הזאת יותר מפעם אחת, אז הרי מחובתה לא להתעלם מהאינפורמציה הזאת, אפילו שהיא לא חשבה על הרעיון הזה מלכתחילה. מעקב אחרי מוטי לא דרש הרבה שעות. לא עניינו אותנו שעות העבודה הרבות שלו, וממילא הוא מגיע הביתה לפני שהוא יוצא שוב להליכה הכמעט יומיומית שלו. התמקמתי מול כתובת מגוריהם של בתיה ומוטי, וכעבור חצי שעה ראיתי את הרכב שלו גולש פנימה אל החניון התת קרקעי. רכב הג’יפ שלו מכוסה בחלונות כהים, ולא ניתן להבחין מי נוהג ברכב, כך שבשלב הזה לא ראיתי איך הוא בדיוק נראה. בתיה שלחה לי הודעת טקסט שהתריעה לי שהוא בדרך החוצה. שלוש דקות לאחר מכן ראיתי את הג’יפ שלו יוצא מהחניון ואני בעקבותיו. לדבריה, הוא אמור לנסוע אל הפארק הקרוב כדי להתחיל את סיבוב הספורט שלו. במקום זה, מוטי נסע במשך כמה דקות, והתעכב מול מחסום כניסה לחניון. מדובר היה בקומפלקס של מספר בנייני מגורים. שער החניון נפתח כעבור רגע, והג’יפ גלש פנימה אל החניון התת קרקעי. כעבור מספר דקות, הג’יפ יצא מהחניון. החלונות הכהים הסתירו מי נמצא ברכב. עוד כמה דקות של נסיעה, הרכב הגיע אל בית פרטי במרכז העיר. שער ברזל גדול הסתיר את מה שקורה בפנים. בשער נפתח והג’יפ נבלע פנימה. מכיוון שלא ניתן לראות דבר, ניצלתי את הזמן כדי לברר מי מתגורר בכתובת. לא הופתעתי שמדובר היה במקום שמשכיר חדרים לפי שעה, כמו שמקובל במושבים, ואפילו שזה באמצע העיר. כשיש ביקוש, יש גם היצע. שעתיים לאחר מכן, הג’יפ יצא, נכנס אל חניון הקומפלקס התת קרקעי, ומיד לאחר מכן הביתה. אפילו שהבנתי את כל התמונה, בפועל לא היה בידי דבר. בדקתי אותו שוב כעבור יומיים והתסריט חזר על עצמו באותו הסדר. למדתי שמוטי הוא בעל תיאבון מיני עשיר, אם מעבר ליחסיו עם אשתו, שלוש ארבע פעמים בשבוע מוקדש גם לאישה אחרת. עכשיו רק נותר לגלות מי היא. העובדה שזהו קומפלקס בניינים, לא מאפשרת כרגע להתמקד בבניין ספציפי. הכרתי טוב את הכתובת כי היה לי פעם נחקר שהתגורר שם. הוא שיקם את יחסיו אחרי שאשתו תפסה אותו יותר מפעם אחת. שקלתי לרגע להיעזר בלקוחה מאז כדי שאוכל לחכות למוטי בחניון, אבל זנחתי את זה, בגלל שבכל מקרה יש שמירה פיזית של שומרים ומצלמות. התקשרתי למתחם הצימרים וביקשתי לראות את נקיון החדרים. בחניון יש הפרדה לכל רכב, כדי לא לפגוע בפרטיות האורחים. בעיה. בדקתי את הבניינים בסביבה. יום המעקב הבא היה למחרת. כאשר בתיה כתבה לי שהוא יוצא, אני כבר הייתי ברחוב של קן האהבה. טיפסתי אל הקומה האחרונה של הבנין ברחוב המקביל, ומשם בסולם שמקובע לקיר עד הגג. רק אם נשכבים על אחת מדופני הבנין, ניתן לתצפת על החניון. על אף הפרדת המכוניות, הוא אינו מקורה, וניתן לראות מי יורד מהרכב. הרגשתי על בשרי איך זה להרגיש כמו צלף של יחידה מסווגת, שמחכה למטרה שלה, אלא שבמקום רובה החזקתי בידי מצלמה טובה. קיבלתי התרעה מחוקר אחר. הג’יפ של מוטי נכנס לרחוב. נדרכתי עם המצלמה וזיהיתי את הג’יפ גולש פנימה. הוא ניגש לאחת החניות, וכעבור רגע שתי דמויות יצאו מהרכב. הם נכנסו מחובקים לאחד החדרים. ירדתי מהגג. ניצלתי את הזמן עד שהם יצאו, כדי לבחון את סרט הוידאו מקרוב. לקח לי שניה ארוכה אבל זיהיתי אותה. האישה הייתה הלקוחה שלי מהעבר. מפתיע לראות את זה אצל אחת שחוותה בגידה על בשרה. כנראה לא סתם נאמר, שאם אתה לא יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם. סוחר הבולים שמצא נשמה יהודית בגיאנה הרב מנחם מענדל נמס עובד בהנהלת תנועת הנוער “צבאות השם”, במוזיאון הילדים היהודי בקראון הייטס, ברוקלין. מוצאי ממשפחת חסידי חב”ד ששורשיה ברוסיה ובגרמניה, אולם כאשר אני נולדתי גרו כבר הוריי בארצות הברית, בשכונת קראון הייטס שבברוקלין. כאשר הייתה אמי בהיריון עמי, היא ביקרה אצל הרבי יחד עם אבי, כדי לבקש את ברכתו לרגל ההיריון. בשעתו רווח הנוהג בין חלק מהנשים החרדיות לחבוש פאה נוכרית חלקית, שכיסתה רק את חלקו הקדמי של הראש, ומעליה שביס. באותה תקופה, בתשי”ח, ניהל הרבי תעמולה נמרצת על כך שנשים נשואות יכסו את שיער ראשן בפאה מלאה. כאשר ראה הרבי את אמי, הוא אמר לה, “חצי פאה היא חצי ברכה, פאה שלמה היא ברכה שלמה”. אחרי שהעניק להם את ברכתו, ביקש הרבי לשוחח בפרטיות עם אבי. אחרי שיצאה אמי מהחדר, פתח הרבי מגרה בשולחנו והוציא משם סכום כסף. באותם הימים היה מדובר בסכום גדול למדי. הרבי הורה לאבי שייסע למנהטן ויברר היכן קונים שחקני “ברודוויי” את הפאות הנוכריות שלהם, ולקנות שם עבור אמי את הפאה הכי יפה שיוכל להשיג. זו רק דוגמה אחת מני רבות לרגישות ולאכפתיות שחוותה משפחתי מצדו של הרבי. אבי היה מתעסק במסחר בבולים. במסגרת עיסוקו זה היה מרבה בנסיעות, במיוחד למדינות מרכז אמריקה ודרומה, שם היה קונה בולים ומוכר אותם לאספנים במדינות אירופה. מעניין לציין שהרבי, למרות טרדותיו ועיסוקיו הרבים, טרח לבקש ממזכיריו לשמור עבור אבי בולים ממדינות זרות מהמכתבים הרבים שקיבל. אני זוכר כיצד היה אבי יושב ומקלף את הבולים הללו מהמעטפות, ואחר כך מסדר אותם בתוך אלבומי אספנות מיוחדים. ), לקראת מסע עסקים 1972( פעם בשנת תשל”ג מתוכנן בן שלושה שבועות לאמריקה הדרומית – שכלל בין היתר ביקור בעיר מנגואה, ניקרגואה – הוא כתב לרבי לוח זמנים מפורט שכלל את התחנות השונות, וביקש ברכה לרגל הנסיעה. הרבי נתן את ברכתו, אך הוסיף שלא ימהר לצאת לדרך. אבי הבין שהרבי מעניק לו את ברכת הדרך, אך לא כרגע. 23 לפיכך, דחה אבי את הנסיעה. בשבת י”ח בטבת ( בדצמבר) הכתה במנגואה רעידת אדמה עוצמתית. כששת אלפים איש נהרגו, ועוד כעשרים אלף נפצעו. חלק מהאנשים עמם תכנן אבי להיפגש לא שרדו את האסון. ההרס ואבדן חיי האדם היה איום ונורא, אולם חייו של אבי ניצלו. כעבור כחצי שנה החליט אבי לנסות שוב, והוא שאל את הרבי האם כדאי לנסוע כעת. הפעם הורה לו הרבי לבדוק מה הן ההמלצות של משרד החוץ האמריקני. אבי התקשר לחדר המצב במשרד החוץ, והם אמרו שהמצב בעקבות רעידת האדמה במדינה מוסיף להיות קשה. “אנו ממליצים לאזרחי ארצות הברית להימנע מנסיעה לשם”. לאור תשובה זו, חיכה אבי עוד שלושה חודשים. בתום שלושה חודשים נוספים, כאשר שאל שוב את הרבי, הייתה התשובה חיובית, בתנאי שיקפיד לקבל חיסון כנגד נגיף המלריה ומחלות טרופיות אחרות. כאשר נחת אבי במנגואה, הוא נדהם לראות את ממדי ההרס והחורבן. כרבע מיליון איש נותרו ללא קורת גג; כמעט שלא נותרה במקום אבן על אבן. כאשר ביקש מנהג המונית שייקח אותו לבית הדואר המרכזי, פרץ הלה בצחוק מר, “השתגעת? כל הרחוב ההוא נחרב”. אבי התעקש לנסוע למקום, והתברר שמבנה בית הדואר עדיין עמד על תלו. אבי נכנס ונפגש עם מנהל הדואר, שהתפלא על עצם בואו לניקרגואה באותו הזמן. אבי סיפר לו את כל הסיפור – כיצד ניצלו חייו הודות להוראתו של הרבי. בתגובה לכך, אמר לו מנהל הדואר, “אתה רשאי לקחת כמה בולים שתרצה, חינם אין כסף!” כתוצאה מכך, אבי גרף רווחים נאים ביותר ממכירת אותם בולים. עם הזמן, השתנה תחום העיסוק של אבי. במקום קניית ומכירת בולים, הוא החל לעסוק בהדפסת בולים עבור מדינות קטנות ולא מפותחות, שלא היה באפשרותן להדפיס בעצמן את הבולים. כאשר כתב אבי לרבי והודיע על ההסבה המקצועית, קרה לו הרבי . “אני רוצה להיות שותף בעסק שלך”, 200$ והעניק לו אמר הרבי. בכיס צדדי בארנק שלו, והם $200 אבי שמר את אותם ליוו אותו בכל מסעותיו. פעם עמד אבי לנסוע לגיאנה, מדינה קטנה ומאוד פרימיטיבית באזור הצפוני של דרום אמריקה, שעלתה ) בעקבות התאבדות 1978( לכותרות בשנת תשל”ח המונית של חברי כת “מקדש העם” שהתרחשה בתחומה. לפני נסיעתו נתן לו הרבי שטר של דולר, והורה לו למצוא יהודי בגיאנה ולמסור לו את השטר. כאשר הגיע אבי לבירת גיאנה, ג’ורג’טאון, נאמר לו שלא מתגוררים שם יהודים. אך, מאחר שהייתה לו הוראה מפורשת מהרבי, הוא הרגיש שלא יוכל לוותר סתם כך. “הרבי העניק לי דולר עבור יהודי”, אמר, “אז אני אמצא כאן יהודי”. הוא החל לחפש בספר הטלפונים המקומי, ומצא שם אחד שהיה נשמע כמו שם יהודי. הוא נסע אל הכתובת שהייתה רשומה בספר הטלפונים, ודפק על הדלת. איש אחד פתח את הדלת, ואבי שאל אותו האם הוא יהודי. האיש ענה בחיוב, והזמין את אבי להיכנס פנימה. אחרי שנכנס אל תוך הבית, נחרד אבי לראות שמקום כולו היה מלא בפסלים ובמסכות אליליים, והבין מיד שלא יוכל להמשיך לשהות במקום. הוא הזמין את האיש אל חדרו בבית המלון, לבלות עמו שם את השבת. האיש נענה להזמנה, והחוויה של אותה שבת חוללה אצלו מהפך של ממש. כאשר שמע מאבי על אודות הרבי מליובאוויטש, ועל כך שהוא שלח שטר של דולר לצדקה במיוחד עבורו, הוא ביקש מאבי שבביקורו הבא בעיר יביא עבורו תמונה של הרבי. כך אמנם עשה אבי, ובפעם הבאה שביקר שוב בביתו של האיש, נעלמו כל הפסלים והמסכות, ורק תמונתו של הרבי הייתה תלויה על קיר הסלון. בעקבות הנסיעה ההיא שמר אבי על קשר עם אותו יהודי, ועל פי בקשתו דאג גם שיזכה להגיע לקבר ישראל אחרי פטירתו. זה מה שקרה בעקבות שליחות שהטיל הרבי על אבי, למסור שטר בודד של דולר אחד ליהודי בארץ נידחת – מצווה לכאורה כה קטנה ופעוטה, שהייתה לה השפעה כל כך מרחיקת לכת. מאת: בית חב”ד
RkJQdWJsaXNoZXIy MTE4MzQ0Mg==