IsraPost - 1363

הקלק על שם העסק או כותרת כתבה לפרטים נוספים הקלק על שם העסק או כותרת כתבה לפרטים נוספים כ"ח אייר ה'תשפ"ג 5/19/2023 22 החיים של מיקה אף פעם לא שפרו עליה. מיקה, עולה מאוקראינה, חוותה מציאות קשה כבר בהיותה ילדה. “בבית הייתה אלימות לצד מחסור כלכלי”, היא מתארת, “כבר בגיל תשע נאלצתי ללכת לעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה. למעשה, אף פעם לא הייתי ילדה, שנהנית מחוויות ילדות רגילות. התבגרתי טרם זמני”. ,12 משפחתה של מיקה עלתה לארץ בהיותה בת . אל הקשיים שחוותה קודם, התווספו 1997 בשנת עוד מהמורות. “אמי חלתה עוד בהיותנו באוקראינה, והמעבר לארץ החמיר את מצבה, עד כדי כך שנאלצו לכרות את אחת מרגליה. במשך שנתיים היא הייתה מאושפזת מרבית הזמן בבית החולים, אבי שהה לצדה. ואנחנו, הילדים, נותרנו לבד. לא היה מי שידאג לנו. הייתי אז נערה צעירה, בתחילת גיל ההתבגרות, עדיין מתקשה להתאקלם בארץ, ללמוד את השפה, בלי אמא, בלי אבא, לבד”. הקשיים האלו היוו קרקע פורייה להמשך. , מבוגר ממני בארבע 28 “עלי היה צעיר פלשתיני, בן עשרה שנים”, היא משחזרת, “אנחנו, כמו רבים אחרים שעלו מברית המועצות, לא היינו מודעים לסכסוך הישראלי-פלשתיני. לא ידענו מהם ערבים, ומהם ערבים-פלשתינים ומהם בכלל. לא היה מי שיזהיר אותי, אבל גם אם היה, לא בטוח שהייתי מבינה או מקשיבה”. היא נאנחת וממשיכה, “הכל התחיל מכך שביקשתי ממנו סיגריה. הייתי בפארק עם עוד חברות, במקום להיות בבית הספר, והוא ישב שם. ראיתי חבילת סיגריות מבצבצת מכיסו, ניגשתי וביקשתי. מאז הוא לא הניח למיקה. “הוא עקב אחריי, גילה היכן אני גרה, חיזר אחריי. במתק שפתיים. זה היה נעים. לא היה אז מי שיגיד לי מילה טובה, ישים לב אליי. הייתי בודדה ועזובה. ופתאום, מישהו הבחין בי, התעניין, ורצה בקרבתי”. ההתחלה נראתה למיקה טובה ומבטיחה. “יצאנו במשך חמישה חודשים. במהלכן הוא הקרין אבהות, היה מגונן ושומר עלי. בדיוק מה שהיה חסר לי. הוא עושה רושם של אדם טוב לב. אפילו עזר ותמך באמי שהייתה אז בבית, מרותקת לכסא גלגלים. לאחר מכן היא נפטרה, בפתאומיות. גם כאן הוא היה כמשענת כשהיה לצדי. מאוחר יותר אחותי עזבה לפנימייה, נשארנו אחי ואני בבית. אבי היה שבור ממותה של אמי והיה שותה לשוכרה. המצב הכלכלי הקשה גם השפיע לרעה על יחסו אלינו. הוא דרש ממני לממן את שהותי בבית, ולא עניין אותו איך. בהמשך, הוא הביא בת זוג אחרת לביתנו, והיא סכסכה בינו לביני, עד כדי כך שהוא זרק אותי מהבית. בלי כסף, בלי כלום. ולא היו לי קרובי משפחה לפנות אליהם ולבקש את עזרתם”. ומכאן, הדרך לביתו של עלי הייתה קצרה. “לא היה לי לאן ללכת, רק אליו”, היא מספרת, מנסה להצטדק על המצב העגום אליו נקלעה, “הוא ניצל זאת, את תמימותי ואת חוסר השליטה שלי בשפה העברית, והציע לי להתחתן. ‘רק תגידי כמה מילים בבית המשפט ואז נוכל לחיות ביחד, ולהיות מאושרים’, הבטיח. מאוחר יותר הבנתי כמה משמעותיות היו אותן ‘כמה מילים’ “, אומרת מיקה בזעזוע, “בעצם אמרתי שאני רוצה להתאסלם. בלי להבין כלל מה אני אומרת”. לאחר מכן, מיקה עברה לגור בכפר. לעלי הייתה יחידת דיור סמוך לבית ההורים. עד למסיבת החתונה, מיקה התגוררה בבית הוריו. “בשכונה התכוננו לחגיגה. חגיגת הנישואין. הכינו אוכל לקראת המסיבה”, היא נזכרת, “זה היה שלושה שבועות לאחר המעבר. הייתי עדיין מבולבלת, התקשיתי להסתגל לסביבה ולשפה הערבית, לכך שאני עומדת להינשא, לא יודעת אם אני חיה או מתה, מציאות מתעתעת. ופתאום הוא התעצבן עלי. על מה? אני כבר לא זוכרת. על כלום, בעצם. הוא החטיף לי סטירה. הייתי המומה. הבנתי שהוא לא כמו שחשבתי. אבל פחדתי לעזוב. לאן אלך, בעצם? לרחוב?” זמן קצר לאחר מסיבת החתונה עלי נעצר על ידי המשטרה. “הוא עבד בישראל, ללא רישיון, ונעצר כשוהה בלתי חוקי. הוא שהה בכלא מספר חודשים. במהלכם עברתי מן הדירה שלנו, בחזרה לבית הוריו. הייתי בהיריון עם הבת הבכורה. ההורים שלו דווקא התייחסו אלי טוב. אבל הרבו בשאלות, ‘איפה טוב יותר? אצלנו או אצל היהודים? נו, מה אני אענה בהיותי בכפר ערבי מוקפת בערבים ללא נפש יהודית מסביב?! ‘ברור שאצלכם’, הייתי משיבה, ובוכה בלב. אחרי כמה חודשים הוא השתחרר, ונולדה בתי הבכורה. חזרתי לבית, יולדת טרייה, חלושה, ועייפה, ובנוסף, התגלו אצלי אבנים בכיס המרה. התקף כאבים שאין כדוגמתו. ואם לא די בכל זאת, הוא הכה אותי באכזריות, ולאחר מכן זרק אותי מן הבית. עם התינוקת הרכה. בלי מטרנה. בלי טיטולים. הלכתי לבית של הוריו. גיליתי נחישות. הודעתי להם שאם הם לא לוקחים אותי מכאן לבית של אבא שלי, אתאבד. ידעתי שאיום כזה ישפיע. ואכן, אח שלו הסיע אותי לאבי”. אבל שם ציפתה למיקה הפתעה לא נעימה. “אבא שלי היה אטום למצבי” היא אומרת, ולא ניתן לשמוע אותה, ולא לבכות, “למרות שסיפרתי לו על הגיהנום שאני עוברת, וביקשתי רחמים עלי ועל התינוקת הזעירה הוא הגיב בקרירות, ‘זה בעלך, תחזרי אליו, אין מה לעשות’. ובינתיים, עלי הפעיל עליה לחץ רגשי, “הוא התקשר, והיה משכנע אותי שלא כדאי לי לפנות לרווחה. יראו וחצי עם תינוקת, ייקחו לך אותה. הפחיד 17 נערה בת אותי. ולעומת זאת היה מבטיח לי שאם אחזור אליו, הוא ישתנה, ויתנהג אליי טוב. “חזרתי אליו”, היא מושכת בכתפיה, “הרגשתי שאין לי ברירה. אבא שלי לא היה מוכן שאגור אצלו. ניסיתי לשכנע את עצמי, שאולי הפעם זה יהיה אחרת. אך מה שקרה, היה בדיוק ההיפך מכך. “המצב הלך והחמיר. הוא היה מכה אותי באכזריות עשר פעמים בשבוע. בלי סיבה, בלי הסבר. עם אגרופים, עם מקלות, דחיפות, ומה לא. הילדה הייתה רואה הכל. גם עליה הוא לא חס. לאחר שנתיים וחצי הריתי מחדש. אמא שלו רצתה לתת לי מתנה, ואז אולי זרקתי איזו מילה שלא מצאה חן בעיניו, והוא התנפל עלי במכות איומות, למרות שידע שאני בהיריון. הובהלתי לרופאת נשים, יהודייה ממוצא רוסי שגם היא נישאה לערבי. היא בדקה אותי ובישרה לי בצער, “היו לך שלישיה. אחד נפל, נותרו שניים”. המשכתי את ההיריון, והוא, למרות שידע את הסיכון, המשיך להכות. אך העוברים שרדו, למרות הכל. “לאחר שנולדו התאומים. הוא קיבל אישור לחיות בישראל. שכרנו דירה בארץ. בערב הסילבסטר של הכנתי שולחן יפה. כך היה מקובל אצלנו 2005 שנת בבית. מבלי לייחס לכך משמעות דתית. במקביל עישנתי. הסיגריות היו הבריחה שלי. לא היה עם מי לדבר על הסבל, מי שיתמוך וירגיע. ויעזור. זה היה ההרגעה. אבל הוא באופן עקרוני לא היה שותה ולא מעשן. כאשר נכנס לבית וגילה שעישנתי, חטף התקף זעם. הטיח על הרצפה את כל הכלים היפים שהנחתי על גבי השולחן. תפס את מקל המטאטא ושבר אותו עלי בחזקה. השכנים שמעו את הצרחות שלי, והזעיקו משטרה. בטרם השוטרים פרצו לבית הוא הספיק לסנן לעברי, ‘אם תתלוני נגדי, אני אשאיר אותך בלי ילדים’, הוא ידע את נקודת התורפה שלי. הילדים. פוניתי לבית החולים, והוא נלקח למעצר. השוטרים תחקרו אותי אבל לא סיפרתי את האמת. טענתי שאני זו שפצעתי את עצמי. מאחר ובאותה תקופה הייתי מאוד מעורערת נפשית ומספר פעמים ניסיתי להתאבד, השוטרים קיבלו זאת. והוא שוחרר. קיבלתי דירת עמידר. התגוררנו בה, עם 2006 בשנת הילדים. הסבל הנורא נמשך. לא היה יום בלי מכות, בלי קללות והשפלות. והכל מול עיניהם של הילדים הרכים”. מיקה עוצרת לרגע את דבריה, נושמת עמוק מיקה, גם היא זועקת ומבקשת להעביר את שעברה מאת: הידברות בשכונה התכוננו לחגיגה. חגיגת הנישואין. הכינו אוכל לקראת המסיבה, היא נזכרת, זה היה שלושה שבועות לאחר המעבר. הייתי עדיין מבולבלת, התקשיתי להסתגל לסביבה ולשפה הערבית, לכך שאני עומדת להינשא, לא יודעת אם אני חיה או מתה

RkJQdWJsaXNoZXIy MTE4MzQ0Mg==