י"ח סיוון ה'תשפ"ב 6/17/2022 17 B&W - 17 מאת: סאם זיברט סיפורי בלשות ישראליים הרגלים רעים “אני רק רוצה לדעת אם זה קורה לי שוב” זה היה משפט הפתיחה הראשון ששמעתי ממנה “אני לא מאמינה שאני נמצאת בדיוק באותה נקודה כמו לפני שנתיים”. הרבה מאלו שפונים אליי לראשונה, כל כך נסערים באותו רגע, שהם שוכחים שאין לי כל מושג מי הם או מה הסיפור שלהם, וישר ניגשים לעניין. עוד לפני שהסכימה להזדהות בשמה הפרטי כבר דרשה “רק תגיד לי שאתה מסוגל לתפוס לי אותו. מסוגל ? אתה מסוגל ”? לא היה קל לברכה להתרגל לתקופת הגמלאות שלה, וכנראה גם לא לבעלה. שלמה החליט שהוא מוצא לו חצי משרה, ולו רק כדי לחמוק מעט מהבית. במקביל, ברכה העשירה את עולמה בהרצאות ומופעי תרבות שתמיד אהבה. לפני כשנתיים הבחינה יותר ויותר ששלמה לא מגיע בשעות הצהרים חזרה הביתה. הוא ניצל את הזמן הזה כדי לבקר את הילדים, אחים ואחיות או סתם חברים. היא כבר פענחה מזמן, שאם הם יותר מדי זמן ביחד באותו חלל, זה רק גורם לחיכוכים ומריבות, לכן בתוך תוכה בירכה את שלמה, על זה שהוא פועל כך. באחד הפעמים כשניקתה את חדר השינה שלהם, נפלו על הרצפה חבילת כדורי הויאגרה ששלמה משתמש בהם. היא די זוכרת שלא מזמן הם קנו חבילה חדשה, ובכל זאת כמות הכדורים הייתה קטנה מדי. היא לא זוכרת שהם מקיימים יחסים באותה מידה שהוא צורך אותם. היא החליטה שהיא פשוט לא זוכרת בדיוק ועזבה את זה. אחרי מספר ימים, כשסידרה את חדר השינה, נזכרה בזה, והלכה לספור את הכדורים שוב. כדור אחד היה חסר. היא לא סמכה על עצמה באותו רגע. היא לא הייתה בטוחה שספרה את הכדורים כמו שצריך בפעם הראשונה, והחליטה לתת לו ליהנות מהספק בשלב הזה. מאז היא בדקה כל יום. עכשיו היא כבר הייתה בטוחה. הכדורים נזללים. ברכה יכלה להתעמת איתו אבל הייתה סקרנית מדי. היא רצתה לדעת מי גוזלת ממנה את הגבר שלה בערוב ימיהם. היא שכרה חוקר שהתחקה אחריו במשך מספר ימים, וזיהה את שלמה מגיע אל כתובות של האנשים הקרובים אליהם. “זה לא יכול להיות” הסבירה בשעתו לחוקר “זה חייב היה לקרות”. המדד שלה היו היעלמות של עוד כדור. החוקר עבר איתה על כל הכתובות, ולבסוף החליטו לפעול שוב. הפעם, בכל כתובת ששלמה יגיע חוקר יכנס אחריו, ויוודא לאיזה דלת הוא באמת נכנס. ביום השני של המעקב, שלמה נתפס. הוא הגיע אל בית המגורים של אחיו, ובמקום לעלות אל הקומה שלו, טיפס שתי קומות מעליו ונכנס אל אחת שעות. 3 הדירות. משם הוא יצא כעבור החוקר בירר עבורה מי גרה שם. אם ברכה חשבה בהתחלה שהיא מיד תזרוק אותו, היא גילתה על עצמה שקשה לה לשחרר אותו אחרי יותר מארבעים שנה משותפות. גם אם הוא עשה טעות כל כך גדולה ביחסים שלהם. בסופו של דבר, אף אחד לא מושלם. כאשר התעמתה איתו והוא הודה מיד, החליטה לתת לזה צ’אנס. התקופה הנהדרת שעברה עליהם בשנתיים האחרונות, נתנה לה כוחות על זה שהיא בחרה את הבחירה הנכונה. “אז מה קרה עכשיו ?” שאלתי אותה. התברר שהרגלים רעים לא משנים בקלות. על אף התקופה הזוהרת, ברכה המשיכה לספור את הכדורים. היא מעולם לא אמרה לו על זה, אלא חשפה בשעתו רק את המעקב. היא פנתה שוב לאותו חוקר, והזדמנות הראשונה ששלמה הגיע אל בית המגורים של אחיו והמאהבת, הוא נכנס אחרי שלמה אבל ההתנהגות שלו לא הייתה טבעית. שלמה לא נפל בפח. ברגע שמישהו נכנס אחריו לחדר המדרגות, הוא השתהה וחיכה במקום. החוקר דיווח ששלמה כביכול “התעסק” עם הנייד שלו אבל נראה שהוא פשוט מושך זמן. בנסיון נוסף שהם עשו לאחר כמה ימים, הוא חיכה לשלמה בקומה של המאהבת, אבל ברגע ששלמה הבין שהוא לא לבד בקומה, הוא ירד אל הדירה של אחיו. אם להתרשם רק לפי זה בלבד, הרי שלפחות אנו יודעים שמדובר באותה המאהבת. לברכה זה לא הפסיק. היא רצתה הוכחה. “ומה עם מצלמה סמויה ?” שאלתי. גם החוקר האחר הציע לה אבל הוא ביקר בקומת המאהבת ולא מצא פתרון היכן להתקין אותה בלי לעורר את תשומת לב השכנים. ברכה לא רצתה להוציא שום כספים לריק, ולפני ששכרה אותי ביקשה לדעת את דרך הפעולה שלי. לאור הניסיון של ברכה עם זה עד כה, היא כבר ידעה לחזות את היום שזה יקרה. באותו יום שהוא לוקח איתו כדור או מקסימום ביום המחרת. חיכיתי לאות ממנה ויצאנו בעקבותיו בסיום שעת העבודה שלו. אחד מחוקריי ישב לו על הזנב, ואני הקדמתי אותם ועליתי אל קומת המאהבת. ברגע שקיבלתי את האות שהם קרובים לכתובת, הנחתי על המעקה של חדר המדרגות מצלמה סמויה וזעירה. בגודל של קופסת גפרורים. בגלל שהשימוש בה הוא לזמן קצר, לא היה צורך בהתקנה מיוחדת אלא רק להניח אותה. את המצלמה כיסיתי בסמרטוט רצפה, כך שהעדשה מבצבצת מקצה הסמרטוט, וליד זה הנחתי מגב ודלי. מי שמגיע יתרשם בקלות שפשוט ניקו לאחרונה את המדרגות. עליתי אל הקומה העליונה, ודחפתי קיסם עץ אל לחצן התאורה כדי שהאור לא יכבה. בדיוק כמו שעובד הניקיון נוהג לעשות בחדר המדרגות של הבניין שלנו. חיברתי את המצלמה למחשב שלי. היא קלטה את שלמה יוצא מהמעלית, ובוחן היטב את הסביבה. הוא ניגש למדרגות והסתכל למעלה ולמטה. לאחר מכן ניגש לחלון שפונה לרחוב וחיפש אם מישהו משקיף עליו מהבניין שממול. רק לאחר מכן ניגש לדלת של המאהבת ודפק עליה בשקט. הדלת נפתחה והוא נבלע פנימה. כעבור יותר משעתיים הוא יצא משם. גם לגביו זה נכון. הרגלים רעים לא משתנים בקלות. ואז, הטלפון הבא מעומאר ממש הרים לי את מצב הרוח: "את כל כך יפה. אני אקח אותך לאילת, אני אקנה לך מה שאת רוצה". בום. פצצה ישירה. הייתי המומה מהישירות הזו, אבל גם הייתי זקוקה למילים טובות ולמחמאות שישמחו אותי, ושיראו לי שאני רצויה. מצד אחד, אין מצב שאני יוצאת עם אחד שאינו מבני עמי, הרי חונכתי על פי תורת היהדות שאין להתערבב עם הגויים, אך מצד שני – הוא כל כך שונה: הוא אמנם נראה כמו כל הבחורים מהמושב שלי, אבל בשונה מהם, בעלי האופי המחוספס והישיר, הוא עדין וחייכן. חייכתי במבוכה במהלך השיחה. לא ידעתי מה לענות, ואיכשהו סיימתי את השיחה. מעניין מה יתפתח בהמשך. אני לא שומעת בכלל את האזעקה. ניתקתי את חוטי החשמל של הסירנות, והתקרבתי מהר מהר אל התהום המכוסה מלכודת של מילים טובות ומחמאות. התפכחות של הרגע האחרון 'מעניין מתי עומאר יתקשר שוב. אני? אין לי אומץ', חשבתי. אני בכלל לא מודה בזה בפני עצמי שזה מחמיא לי. מכחישה. עדיין יש לי קווים אדומים? קו הטלפון מצלצל. חצות הלילה. שיחה נכנסת ממספר חסוי. "עינת"? "כן". "עינת??" "כן.. זו אני". לאישה מעבר לקו השני יש מבטא זר. היא מגמגמת ואז שוב מהססת, ומנתקת. משהו מוזר קורה פה. שתי שניות הספיקו לי לשאול את עצמי ולענות לעצמי: איך היא יודעת את שמי? איך היא השיגה את מספר הטלפון שלי? זה היה ברור לי שהיא קשורה לעומאר: אשתו, גרושתו, בת זוגו... אולי אחותו. אולי היא חיטטה לו במכשיר הנייד, והבינה שיש לו קשר איתי. (אמאל'ה – קשר?) אולי הוא סיפר לה. פתאום בום מוזר הוביל לנפילת מתח ברכבת האשליות הזו שדהרתי עליה. נחתתי בחזרה אל הקרקע, ואז הבנתי לאן נכנסתי. נכנסתי למשהו שאני רוצה לצאת ממנו כי זה גדול עליי. בפעם הבאה כשהגעתי לעבודה, לא אמרתי לעומאר אפילו שלום. התעלמתי. כעסתי עליו. כעסתי עליו בגלל שהוא שיקר לי. בגלל שהוא היה מניפולטור, ולקח בלי רשות מדף הקשר המיועד למלצריות בלבד את מספר הטלפון שלי, בגלל שייתכן שהוא נשוי בכלל, בגלל ש... יש מצב שאני מרגישה קנאה רומנטית למישהו זר? כן, אני ברגשות מעורבים. נרתעת מעצם המחשבה שבכלל היה כאן משהו. ניערתי את הראש. בלון האשליה הזה התפוצץ. תודה לאל שזה היה השיעור שלי. כמה שבועות אחר כך עומאר הגיע למסעדה שלנו כלקוח. עם בחורה מהמושב השכן. הוא התיישב קרוב לעמדת המלצריות - שכל העובדים יראו. כולל אותי. הבטתי בו, וראיתי את היחס החיובי המעושה שהוא נהג כלפיה. מדי פעם הוא הציץ לכיווני לוודא שאני רואה. זה היה שקוף שהוא ניסה בהפגנתיות להראות לי שהוא המשיך הלאה. זה היה כל כך פתטי. מה הוא חשב לעצמו? שהיה לי קשר איתו בכלל? שנה אחר כך, אני אוזרת אומץ 20 רק היום, יותר מלספר על זה, ולהודות שכן. היה לי סוג של קשר עם אותו גבר בשם עומאר. אמנם לא קשר מובהק. לא קשר שכלל אפילו פגישה, ובטח לא קשר שכלל מגע כלשהו, חלילה. זה היה כמעט. כמעט אחד מסוכן מדיי. אני כאן כדי לספר, ולהזהיר שגם בחורה כמוני , הסטודנטית האינטליגנטית שחשבה שיש לה שיקול דעת, שחשבה שהיא חכמה מאוד, שחשבה שיש לה קווים אדומים. בכל זאת הייתה בקבוצת הסיכון הזו. הקלק על שם העסק או כותרת כתבה לפרטים נוספים הקלק על שם העסק או כותרת כתבה לפרטים נוספים
RkJQdWJsaXNoZXIy MTQ0OTE=