ד' סיוון ה'תשפ"ב 6/3/2022 17 B&W - 17 מאת: סאם זיברט סיפורי בלשות ישראליים ההוא שהלך המוזר היה שזה אפילו לא נראה לה מוזר. ¬ חוץ מזה שהיא בעצמה עובדת בעבודה תובענית, עם הלשון בחוץ היא רצה בכדי להספיק להוציא את הקטנים מהצהרון, ולשהות איתם עד הערב. בימים שמוטי בעלה כבר נוהג לחזור מוקדם, הוא מתארגן כעבור שעה ויוצא לעשות הליכות בשביל הספורט. ככה זה לפחות בשנתיים האחרונות. קשה לאמר שבתיה אהבה את הרעיון, אבל זה לא נראה לה מוזר. למזלה או לא למזלה, יש לבתיה חברות טובות. לא פעם הם העירו לה על ההתנהלות הלא שגרתית של בעלה. מה הרעיון להיות נשוי למישהו שהוא כל הזמן מחוץ לבית ?! בתיה בצניעותה התנחמה בכך שסופי השבוע מוקדשים לה ולמשפחה, ויתר השבוע נועד לפרנסת הבית. גם אם זה נכון, בתיה החלה להרגיש שאפילו שמוטי נוכח בסופ”ש, הוא לא באמת שם איתה. הוא תמיד ימצא משהו להיות עסוק בו, מאשר להימצא בחברתה. ככל שעבר הזמן, דבריהם של החברות החלו לחלחל פנימה. “שלוש ארבע פעמים בשבוע הליכות ?!”, “נראה לך הגיוני שעד שהוא מגיע מהעבודה, הוא נעלם שוב לשעתיים שלוש ?!”, “איך את לא מרגישה שאין לך באמת בעל ושאת לבד ?!”. כנראה שאומרים את זה מספיק פעמים, מתישהו זה חודר פנימה, ובתיה ניאותה להיפגש איתי. שמעתי את סיפורה ללא גרסתם של החברות, שרואות הכל מהצד. אפילו שהיא באה פיזית להיפגש איתי, היא לא באמת הייתה שלמה עם הצעד הזה. בתיה לא מגדירה את יחסיה כאידיאלים, אבל נראה לה שחברותיה, שמרמזות על קשר כלשהוא אחר בחייו של בעלה, מגזימות בתגובה שלהם. היא עצמה מאמינה שהוא פשוט עובד קשה, וכשהוא חוזר קשה לו להכיל את התנהגותם של הילדים, וזה מה שמבריח אותו החוצה עד שהם נרדמים. לראיה, אחד הסממנים שלה הוא שכמות יחסי המין שלהם לא נפגמה מעולם. לא כל כך ברור היה לי מה מניע את בתיה כרגע. אם היא לא באמת חושדת, מדוע היא בכלל בוחנת את האפשרות להתחקות אחריו ? מתברר שכל אחד “סוחב” איתו משהו. באמונתה, היא לא מוכנה להיות האישה הזאת שהיא האחרונה לדעת. אם חברותיה רומזות על האפשרות הזאת יותר מפעם אחת, אז הרי מחובתה לא להתעלם מהאינפורמציה הזאת, אפילו שהיא לא חשבה על הרעיון הזה מלכתחילה. מעקב אחרי מוטי לא דרש הרבה שעות. לא עניינו אותנו שעות העבודה הרבות שלו, וממילא הוא מגיע הביתה לפני שהוא יוצא שוב להליכה הכמעט יומיומית שלו. התמקמתי מול כתובת מגוריהם של בתיה ומוטי, וכעבור חצי שעה ראיתי את הרכב שלו גולש פנימה אל החניון התת קרקעי. רכב הג’יפ שלו מכוסה בחלונות כהים, ולא ניתן להבחין מי נוהג ברכב, כך שבשלב הזה לא ראיתי איך הוא בדיוק נראה. בתיה שלחה לי הודעת טקסט שהתריעה לי שהוא בדרך החוצה. שלוש דקות לאחר מכן ראיתי את הג’יפ שלו יוצא מהחניון ואני בעקבותיו. לדבריה, הוא אמור לנסוע אל הפארק הקרוב כדי להתחיל את סיבוב הספורט שלו. במקום זה, מוטי נסע במשך כמה דקות, והתעכב מול מחסום כניסה לחניון. מדובר היה בקומפלקס של מספר בנייני מגורים. שער החניון נפתח כעבור רגע, והג’יפ גלש פנימה אל החניון התת קרקעי. כעבור מספר דקות, הג’יפ יצא מהחניון. החלונות הכהים הסתירו מי נמצא ברכב. עוד כמה דקות של נסיעה, הרכב הגיע אל בית פרטי במרכז העיר. שער ברזל גדול הסתיר את מה שקורה בפנים. בשער נפתח והג’יפ נבלע פנימה. מכיוון שלא ניתן לראות דבר, ניצלתי את הזמן כדי לברר מי מתגורר בכתובת. לא הופתעתי שמדובר היה במקום שמשכיר חדרים לפי שעה, כמו שמקובל במושבים, ואפילו שזה באמצע העיר. כשיש ביקוש, יש גם היצע. שעתיים לאחר מכן, הג’יפ יצא, נכנס אל חניון הקומפלקס התת קרקעי, ומיד לאחר מכן הביתה. אפילו שהבנתי את כל התמונה, בפועל לא היה בידי דבר. בדקתי אותו שוב כעבור יומיים והתסריט חזר על עצמו באותו הסדר. למדתי שמוטי הוא בעל תיאבון מיני עשיר, אם מעבר ליחסיו עם אשתו, שלוש ארבע פעמים בשבוע מוקדש גם לאישה אחרת. עכשיו רק נותר לגלות מי היא. העובדה שזהו קומפלקס בניינים, לא מאפשרת כרגע להתמקד בבניין ספציפי. הכרתי טוב את הכתובת כי היה לי פעם נחקר שהתגורר שם. הוא שיקם את יחסיו אחרי שאשתו תפסה אותו יותר מפעם אחת. שקלתי לרגע להיעזר בלקוחה מאז כדי שאוכל לחכות למוטי בחניון, אבל זנחתי את זה, בגלל שבכל מקרה יש שמירה פיזית של שומרים ומצלמות. התקשרתי למתחם הצימרים וביקשתי לראות את נקיון החדרים. בחניון יש הפרדה לכל רכב, כדי לא לפגוע בפרטיות האורחים. בעיה. בדקתי את הבניינים בסביבה. יום המעקב הבא היה למחרת. כאשר בתיה כתבה לי שהוא יוצא, אני כבר הייתי ברחוב של קן האהבה. טיפסתי אל הקומה האחרונה של הבנין ברחוב המקביל, ומשם בסולם שמקובע לקיר עד הגג. רק אם נשכבים על אחת מדופני הבנין, ניתן לתצפת על החניון. על אף הפרדת המכוניות, הוא אינו מקורה, וניתן לראות מי יורד מהרכב. הרגשתי על בשרי איך זה להרגיש כמו צלף של יחידה מסווגת, שמחכה למטרה שלה, אלא שבמקום רובה החזקתי בידי מצלמה טובה. קיבלתי התרעה מחוקר אחר. הג’יפ של מוטי נכנס לרחוב. נדרכתי עם המצלמה וזיהיתי את הג’יפ גולש פנימה. הוא ניגש לאחת החניות, וכעבור רגע שתי דמויות יצאו מהרכב. הם נכנסו מחובקים לאחד החדרים. ירדתי מהגג. ניצלתי את הזמן עד שהם יצאו, כדי לבחון את סרט הוידאו מקרוב. לקח לי שניה ארוכה אבל זיהיתי אותה. האישה הייתה הלקוחה שלי מהעבר. מפתיע לראות את זה אצל אחת שחוותה בגידה על בשרה. כנראה לא סתם נאמר, שאם אתה לא יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם. העולם הכללי, המשפיע גם על הרחוב הישראלי, יוצא מנקודת הנחה שהדת היא עניין פרטי. החברה, מוסדותיה, שלטונה וריבונותה "חילוניים" המה כביכול, שהרי הסכמה אנושית היא המונחת ביסוד המסגרת החברתית. מדינה כמסגרת חברתית, כל מדינה בעולם, היא חילונית במהותה על פי תפיסה זו. ולחיים הדתיים יש מקום רק במסגרת פרטית של יחידים בביתם, או לכל היותר, של יחידים המתאספים במקרה יחד לחברות קהילתיות לצורך מצוות הדת. גם מדינת ישראל נתפסת על פי גישה מוטעית זו כמדינה "חילונית" כביכול, שהחלטה אנושית שרירותית היא שיסדה אותה והיא שקובעת את חוקיה ומוסדותיה. גם לציבור הדתי חדרה בטעות תפיסה זו; ומי שעוקב אחרי ויכוחים אידיאולוגיים בנושאים שונים יכול לחוש בכך. לא כן לימדונו רבותינו. בעיקר הדגיש את הדבר מורנו ורבנו הרב קוק זצ"ל. ממתן תורה נקבעה כבר התוכנית: ממלכת כהנים וגוי קדוש. החברה הישראלית במהותה היא מסגרת קדושה! קדושים תהיו! ונקדשתי בתוך בני ישראל. קדושה נאמרת רק בציבור ורק ציבור יכול היות קדוש. המלך כתב לו ספר תורה ממלכתי, נוסף על ספר התורה הפרטי בו חייב כל יהודי. כי הממלכתיות ישבה ערכים מקודשים. ומשום כך שושלת ממלכתית נמשחת בשמן המשחה המקודש. זה היה שורש הוויכוח בין הצדוקים והפרושים על קצירת העומר. הפרושים פירשו על פי קבלה למשה מסיני שקצירת העומר דוחה שבת. הצדוקים סברו שאינה דוחה שבת. טענת האחרונים היתה: איך יתכן שקצירת שעורים, פעולה "חילונית" כלכלית מובהקת, תדחה את השבת, היום המקודש ביותר? הויכוח ביניהם היה סביב השאלה, האם ציבוריות, התיישבות וחקלאות בארץ ישראל הם ערך או צורך? טעותם הבסיסית של הצדוקים הייתה שלדעתם התיישבות וחקלאות בארץ ישראל הם צורך אנושי בלבד. לציבוריות ישראלית אין שום משמעות מיוחדת מעבר לפרט הישראלי. הם חסרי ערך לדעתם, הם רק מסגרת של פרטים שהתאגדו יחד לקידום האינטרסים האישיים שלהם. אך הפרושים פירשו אחרת. נכון הוא שכל חקלאי וחקלאי באופן אישי חורש, זורע וקוצר בדרך כלל למטרות פרנסה, אדם בונה לעצמו קורת גג ומחפש חברה טובה לגור אתה גם מסיבות של נוחיות אישית וחברתית. אך סך הכל של הפרטים, המסגרת הכללית שלהם, היא ערך. מטרת ההתיישבות והחקלאות בארץ ישראל על פי התורה אינן למטרות כלכליות גרידא. לציבוריות ישראלית יש משקל איכותי ולא רק כמותי. ההתיישבות בכלל והחקלאית בפרט בארץ ישראל הן ערך ולא רק צורך. יש בכל אלו קדושה. ולכן באופן יוצא מן הכלל קצירת העומר לשם הקרבת העומר, כקרבן ציבור במקדש, דוחה אפילו שבת! העומר מתיר את החדש במדינה והביכורים מתירים את החדש במקדש. המדינה והמקדש – תוכן אחד להם. ספירת העומר מגשרת בין המדינה למקדש. עמנו גוי קדוש הוא, ארצנו ארץ הקודש היא, קהילותניו קהילות קודש הן. ישובינו ושדותינו קודש הם גם מדינת ישראל צריכה להיות מדינת קודש. את הביכורים היו מעלים לירושלים בטקס מיוחד. השור הולך לפניהם וקרניו מצופות בזהב ועטרה של זית על ראשו. פירש הרב קוק זצ"ל, שהשור, הבהמה הגסה שבאמצעותה חורש האדם את שדהו ובאמצעותה הוא מתעשר אינו המטרה העיקרית של עבודת האדמה. מטרתה הסופית היא הזית, שמשמנו מאירים, לאורו לומדים תורה "כי נר מצוה ותורה אור". "כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד ולנין ברחובה של עיר" מפני הטומאה הרעיון המאחד את החקלאים כולם להתכנסות משותפת זו הוא העלאת הביכורים למקדש, השאיפה לחיי טוהר וקודש. הקרבה אל הטבע, אל השדה, מטרתה להרחיק את האדם מהטומאה שבתרבות המלאכותית. זהו המכנה המשותף של החברה החקלאית הישראלית (עיינו מאמרי הראי"ה (ח"א עמ' ).). ולכך צריכה כל החברה לשאוף. 182-183 הקהילה היהודית בכל הדורות נקראה "קהילת קודש". כי המכנה המשותף שלה היה יהדות. היא שימשה כמסגרת שבה ניתן לחיות ביחד חיים יהודיים. אין אפשרות לקיים חיים יהודיים ללא שיתוף קהילתי. מוסדות כגון בית כנסת, בית מדרש, תלמוד תורה, מקווה, בית דין, בית קברות, שחיטה, עזרה הדדית קופת צדקה וגמ"ח יכולים להתקיים רק במסגרת קהילתית. הקהילה היהודית התפוררה בדורות האחרונים, סמוך לשיבתנו ארצה. גם העליה ארצה תרמה תרומה משמעותית לכך. אומנם הרבה מהפונקציות הקהילתיות מתקיימות ע" המדינה והעיריות. במידה מסוימת כך נאה וכך יאה. אך בכל זאת עדיין יש צורך רב בקהילה ויש להחיותה מחדש. יישוב, על פי זה, אינו התאגדות למטרות כלכליות, חברתיות או איכות חיים בלבד. ישוב פירושו חברה ערכית שהמאחד אותה הוא רעיון של ישוב הארץ. ובישוב חקלאי גם עבודת הקודש בשדה אשר ברכו ה'. השותפות מתבטאת לא רק בפעילות משקית, אלא גם ובעיקר, בשותפות רוחנית, בלימוד תורה, בתפילה ובמעשי צדקה וחסד בתוך הציבור ובציבורים אחרים. הרעיון לעקור התיישבות ערכית שהוקמה בעמל רב ושילמה מחיר דמים כבד הוא לא נושא פוליטי. הוא נושא אידיאולוגי המטיל צל כבד על המדינה כולה. שאלת המפתח היא, האם התיישבות היא ערך או צורך? האם בניית קהילה והחרבתה הם דברים טכניים בעלמא, או שהם מושגים ערכיים, חיוביים ושליליים? מדינה ישראלית אינה יכולה להתעלם מהצורך להקים ולקיים מסגרות חברתיות רעיוניות וערכיות המקרינות על החברה כולה ערכים ואידיאלים של מסירות נפש, עמידה בלחצים, אמונה ונחישות. גם אם יש צורך מדיני או בטחוני בשינוי מקומו של ישוב זה או אחר (וכל בעל ראיה אובייקטיבית ולא משוחדת אינו משוכנע שאכן יש הכרח לכך, בודאי שלא בתנאים העכשוויים) ההגינות, האנושיות והאחריות מחייבות לדאוג לחילופין הולמים, למיקום מתאים. לא ייתכן שקהילה שהוקמה בעמל כה רב והתגבשה בדם ואש תפורק ותיזרה לכל רוח. ובפרט כשהיא זקוקה לתמיכה נפשית. אין כמו חברה מגובשת כדי להקל על ייסורים. ניפוץ קהילות מגובשות כאילו היו מוץ מגורן הוא מעשה דה-הומאני ובוודאי שלא ישראלי. רק מי שמבין מהי קהילה יהודית מסוגל להבין מהי מדינה ישראלית. הפרושים פירשו את חג הביכורים כחג שבו מועלית האדמה וערכיה לדרגה רוחנית. הנפת שתי הלחם כהשלמה להנפת העומר משמעותה הרמת הארץ לשמים. הצדוקים השפילו את האדם לדרגת אדמה. תרבותם, ערכיהם, ליתר דיוק צרכיהם, היו ארציים ומגושמים. הם העריכו את העפר שבאדם יותר מאשר את האדם שבו. הפרושים הלכו בדרך הפוכה. הם לא סגדו חלילה לאדמה. אדרבה, הם העלו את האדמה לדרגת אדם, ע"י זיקוקה והעלאתה וע"י יציקת ערכים נעלים לתוכה. העלאת הביכורים היא אחת הדוגמאות לכך וכן יתר המצוות התלויות בארץ. "אמת מארץ תצמח, צדק משמים נשקף גם ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה."עם שירים, ריקודים ותהלוכה של כלים חקלאיים מקושטים. טקסי ביכורים נוהגים לערוך גם במרבית הגנים ובבתי הספר היסודיים בכל רחבי הארץ. יום לפני החג מתבקשים הילדים לבוא עם חולצות לבנות ועם טנא ובו פירות העונה, ומתקיימים אירועים שונים לכבוד החג. טקסים אלה מבוססים על המסורת היהודית על פיה, עם הקרבת “שתי הלחם” בחג השבועות נפתחה עונת העלאת פירות הביכורים לירושלים אל הכהנים שבבית המקדש. התזת מים - בקרב יהודי צפון אפריקה רווח המנהג לשפוך מים בחוצות על העוברים והשבים ועל אלו שסיימו את פיוט ה”אזהרות” בבית הכנסת, היות שתורה נמשלה למים. היו אף שהאמינו כי מי שהותז עליו מים לא יאונה לו רע לאורך ,18- השנה. העדות הקדומה למנהג מופיעה במאה ה וייתכן שהוא הושפע מחגיגת מלחמות מים דומה בשם “אנסארה”, שהייתה נפוצה בסביבה הנוכרית באזור צפון אפריקה. מקור: הרב שלום ארוש אדם ואדמה הגיגים לקראת חג השבועות הקלק על שם העסק או כותרת כתבה לפרטים נוספים הקלק על שם העסק או כותרת כתבה לפרטים נוספים
RkJQdWJsaXNoZXIy MTQ0OTE=