י"ב אייר ה'תשפ"ב 5/13/2022 19 B&W - 19 אין כאן רק רצון להמשכיות, יש כאן כמיהה למשהו נעלה במדור זה אינני נוהג להתפלמס עם השקפתם של אישים בודדים, חשובים ככל שיהיו. הפעם – כאשר יום העצמאות אחר כתלנו - יצאתי מגדרי לנוכח מסכת תמוהה שנפרסה מפי ראש ישיבה נכבד, הרב שמואל טל מ'תורת החיים', אשר איבד את אמונתו הציונית-דתית המקובלת. בתקשורת התפרסמה מסה מקיפה ששטח הרש"ט סביב החלטתו לבטל את יום-העצמאות (באמירת הלל ובכלל) וגימודו ליום רגיל. מאידך, "ביום-ירושלים אנו מודים לה' הודאה עצומה על נסיו ונפלאותיו וחוגגים יום שלם את אתחלתא דגאולה". ה'חזרה בשאלה' ממשמעתו הגאולתית של יום העצמאות הבשילה בעת גירוש גוש קטיף ועקירת ישיבת 'תורת החיים' מנוה דקלים; "נוכחתי לראות איך המדינה גייסה את כל מערכותיה – הממשלה, המשטרה, השב"כ, הצבא, מערכת המשפט, התקשורת – והכל כדי לפעול נגד עבדי ה'". באירוע זה נפקחו עיניו "שהמלכות הזו מיוסדת על בסיס שיש בו ניגוד מובנה ומובהק למלכות ה'". לדבריו "לא היה בכל תולדות ישראל אף צורר שהצליח לגרום למאות אלפי יהודים לעזוב את דתם כמו שהצליחו ראש הממשלה הראשון וחבר מרעיו. לא היו אף פעם אימפריות של כפירה וטומאה בישראל כדמותן של האוניברסיטאות והתקשורת הממלכתית בישראל שמפיצות כ"כ הרבה כפירה וטומאה בחסות ומכח המדינה..."; ומחרוזת מימראות נוספות על זו הדרך. השקפה 'כפירתית' צער רב בלבי לנוכח תפיסת עולם זו של הרש"ט הנחזית בעיני 'ילדותית', במקרה הטוב, אך בעצם הרת-אסון אמוני הרבה מעבר לשאלת 'קדושת' יום העצמאות. ואפרש שיחתי; ה'ילדותיות' קשורה ב'ברוגז' כלפי הקב"ה, ובמחיקת ההודאה ל'הורה' על נשיאת "האומן את היונק" כ'עונש' על התנהגות עכשווית של ההורה. הרעפת הטוב עד כה שוב איננה ראויה לברכה גם לא לשעבר. נניח ל'ילדותיות' ונפנה לעיקר; ממתי אנחנו מכתיבים לרבונו-של-עולם את מהלכיו, וכשאינם רצויים בעינינו – שוברים את הכלים? תקומת המדינה היא סממן גאולתי גם אליבא דרש"ט, ובכנפיה קובצו ריבואי-רבואות של גלויות, ניטעה התיישבות שהפריחה שממות ארצנו, ירושלים נבנית ומתרחבת. ובעיקר, 'מלכות השמד' נלחמת בחירוף נפש, ובהצלחה בחסדי הקב"ה, מול שבעים זאבי ערב. למשנת הרש"ט ,)2005 פג תוקפה של ה'אתחלתא בקיץ תשס"ה ( בגירוש "המרושע והמכוער, עם צביעות ושקרים, עם שחיתות ואיומים, תוך אכזריות וחוסר אנושיות בסיסית". האם פג תוקפה של יציאת מצרים עם גלותנו מארצנו, מפני חטאינו ובגזירת הקב"ה? וכי לא נפסקה הלכה כבן זומא במשנה במסכת ברכות פ"א (שנקבעה גם בהגדה-של-פסח) ש"מזכירין יציאת מצרים גם בלילות", וכל בעלי דרש וחסידות והגות מרמזים בה שגם בעת הגלות לא פג תוקפה של הגאולה גם בטרם הגענו "לימות המשיח"? והערה נפלאה נוספת; הורדוס הרשע, משסף חכמי ישראל וחובב תרבות רומית, כשבנה את ביהמ"ק "היו יורדין גשמים [רק] בלילה [ולא ביום]... וידעו שמלאכת שמים בידיהם" (תענית כג,א). הרב קוק (אגרות ג,תתעא) מוצא כאן רמז לבנין הארץ והקודש (דוקא) ע"י מרשיעי ברית... אמירות פלקטיות אבל התרעומת העיקרית עדין לפני; לראות במדינת ישראל שלטון צורר ה'מעביר על דת' "כפי שלא היה בתולדות ישראל", כלשונו, זה עיוות עובדתי נוראי, כפיות טובה ובעיטה בכל ריבוי התורה בחסות המדינה; אלו 'משקפיים שחורות' המסננות כל קרן אורה; זו פנקסנות כלפי הקב"ה; זה נוגד את חז"ל שקבעו "מפני מה זכה עמרי למלכות? שהוסיף כרך אחד בארץ ישראל" (את שומרון, עיר החטאים! סנהדרין קב,ב). האמירות ה'חרדיות' שרבי המדינה חרתו על דגלם 'גזירות שמד' ו'העברה על דת' – אלו מליצות פשקוויליות המתעלמות מכל מה שהיה מתרחש אלמלא קמה מדינת ישראל. בצרפת, למשל, קיים אחוז התבוללות מבהיל בקרב יהודי צפון אפריקה שנקלטו שם. מיליון ורבע עולי חבר העמים היו נטמעים ואובדים באוקראינה, רוסיה והמסתעף אלמלא עלייתם לישראל. ומה שייכותו של 'גוש קטיף' להפגת אמונת ה'אתחלתא' ולשלטון "כופרים מרשיעי ברית"? גם דעת עקומה לא תטען שמטרת העקירה היתה "לפעול נגד עבדי ה'", כלשון רש"ט. פשע 'קטיף' הוא לאומי, ומדיני ובטחוני ולא במחוזות דת ישראל. סוף דבר, ילך כל אחד בשם אלקיו, ואנחנו "נרננה בישועתך ובשם אלקינו נדגול" (תהלים כ,ו), ונניף דגלים, גם אם טרם זכינו להמשך הפסוק: "ימלא ה' כל משאלותיך". מה עומד מאחורי המשיכה בין המינים? מיניות היא נושא שאיש מאיתנו אינו ניטרלי ביחס אליו. לכל אחד מאיתנו יש טבע מיני, לכולנו יש צורך במיניות, לכולנו יש אישיות מינית שעוצבה בבית שבו גדלנו, במערכת שבה התחנכנו, בתהליכי הניסוי והטעייה שמעניק לנו ניסיון החיים שלנו, ובמה שאנו לוקחים במהלך הדרך מן ההשפעות העדינות והלא-כל-כך-עדינות של החברה שבתוכה אנו חיים. בבואנו להבין את מיניותנו עלינו לבדוק את מקורותיה. היכן נוצרה המיניות שלנו? בכתבה זו ברצוני לבחון שתי גישות לשאלה זו. גישה אחת היא הגישה הרווחת כיום, הגישה המדעית. לאחר מכן נבחן לעומתה את גישת התורה – וליתר דיוק, את הפרספקטיבה של החסידות ושל תורת הקבלה על התורה. קיימות כמובן אינספור תאוריות חילוניות-מדעיות על מיניות. הבה נבחן את הגישה שהיא כנראה הדומיננטית ביותר, כלומר את התאוריה הביולוגית או האבולוציונית שמבוססת על התפיסה ש"שרידת המותאמים ביותר" היא הכוח הראשוני בטבע והיא המקור לתכונותיו המסוימות של כל יצור נתון, החל בתאים בודדים, דרך "השרשרת האבולוציונית", וכלה בבעלי החיים ובבני אדם. מפרספקטיבה זו ניתן לומר כי המיניות שלנו נובעת מכך ששימור המינים מושג באמצעות יחסי מין בין זכר לנקבה. לכן הזכר יחפש את הנקבה הפורייה ביותר, זו שתלד את הצאצאים הבריאים ביותר; והנקבה מצידה תחפש זכר שנותן את הזרע הבריא ביותר, הפורה ביותר, שיוכל גם להגן על הצאצאים ולעזור להם לשרוד. תאוריה זו מסבירה דברים רבים על מיניותנו. היא מסבירה מדוע גברים ונשים מחפשים בני זוג מן המין השני. היא מסבירה גם שהסיבה שמאפיינים מסוימים באישה או בגבר מהווים פיתוי אדיר עבור המין השני היא שהם משקפים יסודות של פוריות או סימני בריאות החשובים לשימור הגזע. מה שתאוריה זו אומרת למעשה הוא שמאחורי המיסטיקה והיופי, הרומנטיקה והחושניות, שמיניות האדם עטופה בהם, קיים באמת כוח ראשוני, והוא הצורך להתקיים ולשמר את הקיום הזה. כיוון שהאדם הוא בעל חיים שניחן במידת תחכום מסוימת, המיניות האנושית התפתחה באופן שמאפשר לה להתמודד עם התחכום הזה. האדם המודרני אינו מוכן לחשוב על עצמו כעל מכונה לייצור ילדים בלבד, ולכן על מנת לפתות שני אנשים להתאחד חברו האבולוציה והביולוגיה יחדיו והפכו את האקט המיני לא רק למהנה אלא גם לאפוף אווירת מסתורין המניעה ודוחפת אותנו לאורך המסע הרומנטי כולו. כשאדם מביט לתוך עיניו של האהוב/ה מן העבר השני של שולחן לשניים מואר באור נרות, הוא או היא עשויים לחשוב שהוא התעלה מעל למודוס הקיום של הישרדותהמותאמים-ביותר. אולם למעשה, "התעלות" זו אינה אלא האריזה שבחר הטבע להעניק לדחף הזה. שני בני אדם במסע החיזור דומים במהותם לשתי דבורים במסע החיזור. דבורה אחת מזמזמת בדרך מסוימת או מדיפה ריח מסוים, ובשורה התחתונה מהות העניין היא שאלה הן טקטיקות שנועדו לגרום להן להזדווג ולהוליד צאצאים. באופן דומה, גינוני המיניות האנושית – הרומנטיקה, הפרחים, המוסיקה, אור הירח – הם באמת רק דרכו של הטבע להביא שני בני אדם לכלל התחברות. הטבע הוא חסר רחמים. הטבע חייב לשרור בכול, כך שהוא מוצא את האמצעים לגרום לזכר ולנקבה להזדווג. זוהי תמצית הגישה המדעית למיניות האנושית. כעת, הבה נשווה אותה עם גישת התורה לנושא זה. תפיסת התורה ביחס למיניות האנושית באה לביטוי בפרקים הפותחים של ספר בראשית. היא אומרת שהמשיכה המינית בין בני האדם מונעת על ידי כוח שונה לחלוטין, והוא חיפושם אחר צלם אלוקים, אחר גרעין עצמיותם הפנימית. התורה מתארת את האדם כמי שנברא במקורו כישות "דוצדדית": "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א, כז) "ויקרא את שמם אדם" (בראשית ה, ב). אלוקים חצה אז את הישות הדו-צדדית הזאת לשניים, ומאז שני חצאי הצלם האלוקי כמהים איש לרעותו ומחפשים זה את זה. הם אינם חצי-בני-אדם. הגבר הוא אישיות שלמה והאישה אף היא אישיות שלמה. אולם יש יסודות בפרסונה העילאית שלהם, בשלמות שלהם, שנשארים בלתי מושלמים אם אינם מוצאים איש את רעותו. בכל אחד מהם נותר דברמה חסר, שכן פעם הם היו חלק משלמות אחת, הגדולה משניהם גם יחד. אם לבטא זאת במילים מיסטיות ורוחניות יותר, הרי הם באמת מחפשים ומבקשים להתאחד עם אלוקים. הגזע האנושי הוא במהותו שלמות ייחודית אחת המורכבת מגבר ומאישה גם יחד. כאשר גבר ואישה מתחברים ומתאחדים בברית הנישואין, הם יוצרים מחדש את הצלם האלוקי שבו שניהם נוצרו כישות אחת. תורת הקבלה מתקדמת עם זה צעד אחד הלאה, ורואה בדינמיקה של זכר/נקבה לא רק שני מינים בתוך גזע אחד. על פי הקבלה, אלה הן שתי צורות אנרגייה שבצורתן המופשטת ביותר נקראות אנרגייה פנימית ואנרגייה השלכתית. הן האנרגייה הנשית הן האנרגייה הגברית קיימות בכל גבר ובכל אישה, וכן בכל חלק שבטבע. לפעמים אפילו התכונה האלוקית מתוארת בלשון נקבה ולפעמים בלשון זכר. בניגוד לראייה הרווחת של אלוקים ה"פטריארכלי" של התנ"ך, תכונות רבות של אלוקים הן נשיות – כמו למשל השכינה, שהיא הממד הנשי של אלוקים. לפיכך, מחד גיסא לפנינו שתי אנרגיות נפרדות, ומאידך גיסא יש כמיהה ונטייה להפוך שוב לשלמות אחת. הגזע האנושי נברא בצלם אלוקים, אך הגזע האלוקי הזה חציו זכר וחציו נקבה. באמצעות איחודם החצאים האלה הופכים לאותה שלמות גדולה יותר, לאותו צלם אלוקי המחפש להתאחד עם אלוקים, המחפש מציאות גבוהה יותר. זוהי תמציתה ונשמתה של המשיכה המינית. משיכה זו, הבאה לביטוי בתחושות פיזיות רבות, למן פעימת לב המואצת ועד למשיכה הפיזית לאדם אחר, היא במהותה המשיכה בין זכר לנקבה ובין נקבה לזכר, שנועדו להפוך לשלמות אלוקית אחת ולהתחבר עם מקורם שהוא האלוקים, ההוויה הרוחנית. לא שאי פעם הם היו נפרדים לחלוטין; אולם ברמה המודעת, בני אדם יכולים ללכת בדרכם האינדיוידואלית הנרקיסיסטית, אפילו האנוכית. וכאן ישנו בתוכך קול האומר: אני כמה למשהו גדול יותר. כאשר גבר חש במשיכה פיזית לאישה, או כשאישה נמשכת לגבר, ניתן לראות בכך עניין ביולוגי מאוד, אולם מן הפרספקטיבה היהודית התורנית זוהי רק ההתגשמות הפיזית של משיכה רוחנית עמוקה מאוד. אין כוונתי לומר שתפיסת המיניות בתורה אינה קשורה הדוקות למטרה של יצירת חיים חדשים, כי הדבר נכון בהחלט. אולם שימור הגזע אינו המטרה הבלעדית של מיניותנו. למעשה, המצב הוא הפוך: טבעה האלוקי של מיניותנו – העובדה שאיחוד הזכר והנקבה משלים את צלם אלוקים ששניהם נוצרו בו – הוא הנותן לנו את הכוח להביא לעולם חיים חדשים לעולם. לפיכך, באיחוד עצמו שיש משהו אלוקי-רוחני. הדבר משתקף בהלכה, המרחיבה את קדושת הנישואין גם לנסיבות שבהן אין אפשרות להוליד ילדים (כמו במקרה של גבר ו/או אישה שעברו את גיל הפוריות או שיש להם מניעה פיזית להוליד ילדים). אילו הייתה המיניות רק מנגנון להולדת ילדים היה אפשר: "היי, אם אין כאן שימור הגזע אז מה הטעם בנישואין ובמיניות? הנאה אנוכית בלבד? היכן כאן הקדושה?" התשובה היא: כן, המיניות כשלעצמה היא מקודשת. התאחדותם של הזכר ושל הנקבה מהווה אקט אלוקירוחני, זוהי התנסות רוחנית. מאת: הרב ישראל רוזן מאת: סימון יעקבסון צער רב בלבי לנוכח תפיסת עולם הנחזית בעיני 'ילדותית', במקרה הטוב, אך בעצם הרת-אסון אמוני הרבה מעבר לשאלת 'קדושת' יום העצמאות כנגד מקטרגי יום העצמאות מדוע אנחנו מתאהבים? הקלק על שם העסק או כותרת כתבה לפרטים נוספים הקלק על שם העסק או כותרת כתבה לפרטים נוספים
RkJQdWJsaXNoZXIy MTQ0OTE=