י"ב אייר ה'תשפ"ב 5/13/2022 16 B&W - 16 מאת: אתר בית חב”ד לחם הפנים: כיצד ומדוע היו אופים את הלחם המיוחד בבית המקדש קראו לו לחם אבל הוא בכלל היה מצה, הוא עמד שבוע שלם בחוץ אך לא התייבש, וכדי להכין אותו היו צריכים אומנים מיוחדים. הכירו את לחם הפנים, הלחם אותו היו מקריבים במשכן ובבית המקדש. לחם לבורא העולם בציווי האלוקי להכין משכן, בורא העולם פירט רשימה ארוכה של כלים שיהיו במשכן, ביניהם שולחן עשוי זהב. על השולחן יונח לחם “ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד.” בהמשך הציווי היה מפורט יותר והתמקד במספר החלות, משקלן ובאיזה יום יש להקריב אותם לבורא העולם: “ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות, שני עשרונים יהיה החלה האחת. ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת, על השולחן הטהור לפני ה’. ונתת על המערכת לבונה זכה, והיתה ללחם לאזכרה אשה לה’. ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה’ תמיד מאת בני ישראל ברית עולם. והיתה לאהרן ולבניו ואכלוהו במקום קדוש, כי קדש קדשים הוא לו מאשי ה’ חק עולם.” מפסוק זה אנו למדים כי לחם הפנים היה מוצב על השולחן בשתי ערימות, כל ערימה מכילה שש חלות. יחד עם הלחם היו מניחים על השולחן לבונה (שרף שהופק מעץ הלבונה). את הלחם היו מחליפים מדי שבת, והכוהנים היו אוכלים את הלחם שהוסר מעל השולחן. אומנות מיוחדת כיצד היו נראות החלות של לחם הפנים? על כך קיימות דיעות שונות בתלמוד. לדברי רבי חנינא, החלה הייתה עשויה “כמין תיבה פרוצה”, ואילו רבי יוחנן סבר שהיא הייתה נראית “כמין ספינה רוקדת.” בפירוש דבריהם של רבי חנינא ורבי יוחנן נחלקו המפרשים בדורות לאחר-מכן. רש”י, למשל, סובר כי תיבה פרוצה נראית כמו האות חי”ת הפוכה, כמו תיבה (ארגז) בעלת שתי דפנות וללא מכסה. הרמב”ם, לעומת זאת, מציין כי קצותיה העליונות של החלה היו פונות פנימה, ובכך החלה הייתה נראית כמו ארגז פתוח עם שוליים סגורים מעט. וכיצד נראית ספינה רוקדת? רש”י מציין כי זו ספינה שהבסיס הנוגע במים צר והיא מתרחבת ועולה. מכיוון שהיא עומדת על בסיס צר ולא מרובעת, היא לא יציבה כל-כך ולפיכך היא “רוקדת.” בפירושו על התלמוד, . בעלי התוספות V מצייר רש”י ציור הדומה לאות נמשך קוים ישירים. V- לעומתו מציינים כי מעל ה כך או כך, אפיית החלות הייתה אומנות של ממש. הבה נזכור כי: לחלה הייתה צורה ייחודית, והיה עליה להישאר א) בשלימותה ולא להישבר בזמן האפיה וגם לאחר-מכן. החלות היו עומדות חשופות לאוויר במשך שבוע ב) שלם, והיה צורך במתכון מיוחד כדי שהן לא יעלו עובש או יתייבשו. על החלות היה להיאפות במהירות כדי שהן לא ג) יהפכו להיות חמץ. בנוסף לכך, משקל החלה היה די גדול: כל חלה ד) שקלה קרוב לחמישה ק”ג. התלמוד מספר כי בבית המקדש הייתה משפחת אומנים בשם בית גרמו שהיו מכינים את לחם הפנים. החכמים ביקשו מהם ללמד אנשים נוספים את סוד הכנת לחם הפנים וכשבני המשפחה סירבו, הם פוטרו ממשרתם. במקום הוזמנו אומנים מאלכסנדריא במצרים. לאחר מאמצים רבים, האומנים המצריים לא הצליחו לפענח את סוד הכנת לחם הפנים, והוא התרקב. מחוסר ברירה קראו החכמים שוב לאנשי בית גרמו והחזירו אותם לעבודתם הקודמת, ורק אז נודע להם מדוע הם סירבו לגלות את הסוד: הם חששו כי לאחר חורבן בית המקדש ילכו אנשים וישתמשו במתכון להכנת לחם לעבודת אלילים. בנוסף לכך, בני המשפחה נודעו ביושרם: לחם הפנים היה עשוי מסולת נקיה מנופה בנפות רבות. כדי שלא יאמרו אנשים כי הם משתמשים בסולת לאפייה אישית, הם נמנעו מאכילת לחם נקי ומשובח ואכלו רק לחמים פשוטים יותר. מה היו עושים עם לחם הפנים? את החלות המיוחדות היו עורכים על שולחן במשכן, ולאחר-מכן במקדש. החלות בשתי סדרות של שש חלות, כאשר קנים היו מפרידים בין חלה לחלה. מדי שבת, לאחר קורבן המוסף, היו מחליפים את סדרת החלות. את החלות הישנות היו מחלקים לכוהנים והם היו אוכלים אותן. הסיבות לשם ולמצווה כיצד קיבל לחם הפנים את שמו? בתלמוד מובא כי הוא נקרא כך בגלל שהיו לו ‘פנים’, צדדים רבים. בתרגום יונתן בן עוזיאל הוא מציין כי הוא קיבל את שמו מכיוון שהוא היה ‘פנימי’, בתוך היכל המשכן והמקדש. לשם מה נועדה מצוות לחם הפנים? הרמב”ם מציין כי הוא לא הצליח למצוא הסבר למצווה זו. אך במשך הדורות ניתנו למצווה זו הסברים שונים, כשהמסר המרכזי שבהם דומה: לחם הפנים מסמל את השפע החומרי שבורא העולם מעניק לעם ישראל, והדבר משמש כתזכורת תמידית שאנו מקבלים את פרנסתנו ומזונותינו רק מאת האלוקים. שלוש פעמים בשנה, כאשר בני-ישראל עלו לרגל בפסח, שבועות וסוכות, היו מראים למבקרים את השולחן ואת לחם הפנים. “ראו חיבתכם לפני המקום!” היו קוראים להם הכוהנים, ומצביעים על העובדה שלמרות שהלחם שמר על חומו למרות השהיה הממושכת בחוץ. לא לחינם מופיע בתלמוד הפתגם “הרוצה להעשיר - יצפין”, מכיוון שהשולחן היה מונח לצפונו של בית המקדש. ולחם הפנים היה מהווה תזכורת תמידית לבורא העולם, שמעניק לנו את השפע והעושר. לא פעם ביקשתי מבעלי להחליף תפקידים. "מה דעתך שאני אלמד משהו בזמן שאתה מכין להם ארוחת ערב?" פעם ניסינו להתחלף. ישבתי לא בנחת בחדר הלימוד שלו וקראתי 'צאינה וראינה' ביידיש כדי להרוויח גם לימוד פרשה וגם חיזוק שפה. ולמה לא ישבתי בנחת? מכיוון שכל רגע הוא הציץ פנימה ושאל: "את רצינית עם הביצים? מה? כל יום את מכינה להם לפי הזמנה?!", "מה הסיפור עם השוקו? למה לא קנקן גדול לכולם?", "בטוחה שילדים חייבים ירקות כל ערב?", "למה לא אמרת לי לשים להם סינרים, עכשיו צריך להחליף להם חולצות!", "יש מצב שאת עוזרת לי רגע פה?!". צאינה וראינה איך קמתי לסדר אחריו את הבלגן. כך נגוז גם החלום שלי להתחלף איתו ולו רק לשבת אחת. אם הייתי יכולה רק יום שישי אחד לשבת בנחת בחדר הלימוד שלי ולקרוא שניים מקרא ואחד תרגום במשך כמעט שעה. מעט אחר כך לשכב לנוח, ללכת להטביל איזה כוס שבעלי מתעקש לשתות בה דווקא השבת, לפגוש בדרך חברה ולשוחח איתה איזו שעה, ללכת לקנות לו פרחים בשביל שלום בית, ולאחר שעה של התלבטויות לבחור פרח אחד מטעמי תקציב. אחר כך לחזור הביתה, לנזוף בילדים שיעזרו לאבא, לעזור לאבא בעצמי, לשים נניח את המיחם ולרצות לחבר את הפלטה אלא שאי אפשר, יש עוד כמה סירים שמתבשלים להם וחלות בתנור ושקע אחד באזור, לסדר נרות, ללבוש בגדי שבת ולצאת אל בית הכנסת כשהבית עוד הפוך תוך קריאה: "עישרתם? ערבתם? הדליקו את הנר!" לחזור מבית הכנסת אל בית מצוחצח ומסודר, שולחן השבת ערוך וכולם נעמדים לכבוד המלאכים המלווים אותי, לקדש ולהתיישב בנחת עד אחרי ברכת המזון. מבטיחה לשיר. להגיד תודה יפה אחרי הסעודה, וכאות מחווה אני אפנה את הצלחת שלי אל הכיור ואכנס אל חדרי ללמוד משהו קל, אולי לקרוא סיפורי צדיקים, אולי מדרשים, או אולי את עיתון השבת. בבוקר אקום אל הבית השקט, אמצא את נעלי השבת שלי בתוך הבלגן השורר על הרצפה, אציץ לבדוק אם בעלי הכין עוגה מעניינת השבת, כדי לדעת אם משתלם לחזור מוקדם מבית הכנסת או שכדאי להישאר שם לקידוש. אפרד בחיוך מהכלים בכיור ומשאריות הסלטים בלפתניות החד פעמיות ואצא אל האוויר הקריר והנעים של הבוקר, לא לפני שאקח את שקית הזבל החצי ריקה. לא! לא אטרח לאסוף את הזבל מהשיש ומשולחן השבת ומהשולחן במטבח. אחזור אחרי התפילה ואחרי הקידוש כשבכיסי רוגאלע אחד יבש לבעלי והתנצלות שלא נשאר פירור מהקוגל, הוא היה בטעם אגדי. בחיים לא יֵצא לו כזה קוגל וכמה שהוא ישתדל, לא יצליח לו כי הסירים הגדולים עושים את ההבדל. בעלי ייעלב ויגיד שזו כמות השמן-מכונות שיכולה להרוג עדר פילים, זה מה שנותן הטעם בקוגל, ואני לא אשים לב שהוא נעלב. מכיוון שהבית עוד לא ממש מסודר, רק המטבח, אני אכנס לחדרי לנמנם קשות עד שיקראו לי שהכול מוכן ואני יכולה לבוא ולעשות להם קידוש. כשיעירו אותי, אקום אל בית מסודר, שולחן ערוך וסלטים טריים שעומדים בגאון על השולחן, ואעשה ברוב טובי קידוש לקהל שמתעלף מרעב. לאחר נטילת הידיים, אשב בנחת עד לאחר ברכת המזון. אחרי הסעודה אלך לקיים מצוות שינה בשבת תענוג כמאמר הווארט: מי שאוכל חמין חייב מיטה. כשאקום, אלמד מעט עם הילדים על מנת שאוכל למלא את השאלון להורים, זה שמדי שבוע בוחן אותנו אם אנחנו משקיעים בילדים או מבזבזים את כל השבת בשינה. שוב חצי שקית זבל, ולטיול מקומי. שוב אחזור לבית מסודר ושולחן ערוך, או שאולי אהיה מהנשים האלה הנשארות בבית הכנסת לסעודה שלישית עם החברות. חוץ ממתכונים, נחליף רשמים על הכול והביתה אחזור אחרי שהכול כבר נקי ומסודר, מבהיק ומצוחצח ואם חלילה לא, אקח שוב חצי שקית זבל, אמלמל התנצלות בסגנון "כשם שאני... כשם שאני..." ואצא ללחוץ ידיים לחברות שהבעלים שלהן טרם סיימו להכין את הבית לבואן. "אמרתי לך שצריך להתעכב עוד מעט בבית הכנסת!" תנזוף בי חברה, ונקבע חברותא מיד לאחר ההבדלה. "אבל מיד! שלא ניתקע עם המקלחות וההשכבות!" היא תזכיר לי. ברור לי שזה מה שהיה קורה אילו הייתה האפשרות להתחלף. אני רק תוהה אם אז הגאולה הייתה ניתנת ביד הגברים.מאחורי צחוקו וחיוכו של האיש הטוב הזה. מאת: דנה שוורצמן איש חיל מי ימצא גברים מלאכתם נעשית בידי אחרים. מה יקרה אם נתחלף והם יאכילו, ישכיבו ויסדרו, ואנחנו נשב ללמוד תורה? הקלק על שם העסק או כותרת כתבה לפרטים נוספים הקלק על שם העסק או כותרת כתבה לפרטים נוספים
RkJQdWJsaXNoZXIy MTQ0OTE=