IsraPost - 1335

ה" אייר ה'תשפ"ב 5/6/2022 12 B&W - 12 מאת: עמי גלעד יום הזיכרון תשפ"ב , בשעה 2022 במאי, 3 ביום שלישי, ב' באייר, בערב לפי שעון ישראל, תישמע ברחבי 20:00 הארץ צפירת זיכרון באורך דקה שתסמל את פתיחת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחללי פעולות האיבה. לאחר הצפירה יחלו עצרות זיכרון ברחבי הארץ. טקס מרכזי יתקיים ברחבת הכותל בירושלים במעמד נשיא המדינה יצחק בוז'י הרצוג והרמטכ"ל רב אלוף אביב כוכבי. בבוקר, לפי שעון 11:00 למחרת בשעה ישראל, תישמע צפירת זיכרון באורך שתי דקות, כשלאחריה יתחילו טקסי הזיכרון בתי עלמין הצבאיים 52 הממלכתיים בובאתרי ההנצחה. הטקס המרכזי יתקיים בהיכל הזיכרון הממלכתי בהר הרצל בירושלים במעמד נשיא המדינה, ראש הממשלה ויו"ר הכנסת. לאחר הצפירה יחלוף מעל בית העלמין הצבאי ומעל היכל הזיכרון הממלכתי בהר הרצל מטס מיוחד של מטוסי קרב. בימים אלו אומה שלמה מתייחדת עם זכר הנופלים ועומדת לצד המשפחות השכולות. על כל קבר חלל מדן ועד אילת, יונחו דגל, זר ונר, כביטוי לחוב המוסרי של החברה הישראלית לנופלים שהקריבו את חייהם. יהי זכר הנופלים ברוך. לצד כל זה, האגף וההסתדרות הציונית העולמית הפיקו השנה טקס יום זיכרון היברידי מקוון המיועד לקהילות ישראליות ברחבי העולם. הטקס שצולם בהיכל הזיכרון יוצג בעמוד היו-טיוב של משרד הביטחון. מספר חללי מערכות ישראל משנת 24,068 ועד היום. מיום הזיכרון תשפ"א ועד 1860 חללים למניין הנופלים, בהם 140 היום נוספו נכים שנפטרו כתוצאה מנכותם והוכרו 84 במהלך השנה כחללי מערכות ישראל. הייתה זו כתבת רדיו שגרתית על תפנית מסתמנת במדיניות הגרמנית כלפי ישראל, כאשר עלה לשידור שגרירנו לשעבר ובקול זחוח הודיע למאזינים שהוא מדבר מברלין המעטירה. את המשך הכתבה כבר לא יכולתי לשמוע. כדור הדכדוך השנתי, השוכן אי שם בשיפולי הבטן, בימים שלאחר הפסח, פרץ בעוצמה מרבצו וגרם למחנק. צירוף המילים ברלין המעטירה, לעיר שמעולם לא הייתי בה ולעולם לא אהיה בה, ועם זאת מלווה אותי במודע ובתת-מודע בכל יום מחיי, ומשום מקום ובלי הסבר צפה לפני דמותו של שמעון חיות. שמעון, אביו של יהושע חברי היה ממתפללי בית הכנסת הקטן שפעל בוקר וערב בדירת שיכון קטנה בקומה השנייה. לבית הכנסת שמתפלליו ברובם הגדול זקנים ניצולי שואה קראו, עד כמה שזה נשמע אירוני, "נצח ישראל". שמעון חיות עבד כפועל מתכת בעל שרירים משורגים שהיה המגביה הקבוע של ספר התורה הכבד. חוץ מזה הוא קבע את מושבו במרפסת הכניסה לבית הכנסת וסביבו הילדים המעטים שפקדו את המקום, מן שומר סף שלוחץ ידיים לקטנים המתפעלים מעוצמת הכוח, ומחלק להם סוכריות להמתקת כאב הלחיצה. על אמת ידו, באותיות ,ku גותיות בולטות, הייתה חקוקה כתובת קעקע דומני. המבט הילדותי שנמשך בגנבה לכתובת הקעקע המוזרה והשונה, שכן ללא מעט מתפללים היו מספרים כחולים שנחשפו עת הניחו תפילין, זו של שמעון חיות הייתה שונה בצורתה ובגודלה. מידי פעם העז מישהו לשאול למשמעות הכיתוב וכל שזכה הייתה תשובה לאקונית "זה מהגרמנים", ואז שב לצחוקו עם הילדים שלפתח בית הכנסת. נזכרתי בשמעון חיות ובצחוקו שניסו לחפות על הכתובת שעל זרועו והאימה שסימלה, בלי שידענו כלום על קורותיו של האיש. הרי כולם היו עקורים ונידחים עם סיפורי חיים מפותלים. באותן שנים החל להסתובב באוויר רחש, פיצויים מגרמניה, השילומים, הד מהוויכוח הציבורי הסתנן לתודעה בין משחקי הכדורגל וההקפות. משפחה שעזבה לעיר הגדולה והשמועות שרחשו היו שזכו בפיצוי גדול מהגרמנים הארורים, לצד סיפורי קומבינות ואישורים רפואיים מפוברקים שעברו מעל ומתחת לשולחן. קונרד אדנאור, הקנצלר הגרמני שרקם את הסכם השילומים עם נחום גולדמן עסקן ציוני מקצועי ודוד בן גוריון, ידע כי רכישת מחילתה של האומה היהודית היא מפתח כניסה של גרמניה החדשה למשפחות העמים, עשה, כך מסתבר, עסקה לגמרי לא רעה. בשלושה מיליארד מארק, משהו מן הרכוש היהודי השדוד על ידי הרייך, 5% כמו כסף שברובו הגדול זרם לקופה המדולדלת דאז של המדינה היהודית ושיפר את הכלכלה המקומית, לצד אלו מן הניצולים שהיו פרקטיים ונטלו את כספי הפיצוי האישי גם אם תוך חיבוטי נפש כי מוסרית יש בכך בגידה בזיכרון השואה ובאלה שהרוע, השנאה של האומה הגרמנית וחבר עוזריה מבין עמיה המתורבתים של אירופה הביאו את המין האנושי לשפל שלא היה מעולם. מנחם בגין, מנהיגה של תנועת החרות, נאם בכיכרות, והוקיע את הסכם השילומים ואת עורכיו במילים חריפות שלא נשמעו כמותם, לא לפני ואף לא אחרי, שבשיאם עלו אלפי מפגינים מכיכר ציון הירושלמית על הכנסת הישנה כאשר הם מיידים אבנים בבית המחוקקים הישראלי, שברוב דמוקרטי ובסבך תירוצים קיבל את ההסכמים ואת הכסף שזרם בעקבותיהם. אני זוכר את הימים שבהם היו בינותינו בריות מוזרות כאלה שנמנעו מנסיעה בפולקסוואגן ונזהרו כמפני אש להשתמש בתוצרתה של גרמניה המתחדשת, חרם מוצרים שהתפוגג. תוך שנים ספורות, אני עוד זוכר כאלה שנמנעו מנסיעה לגרמניה או דרכה, את ההזויים שמחו בקולניות בערבי תרבות וקונצרטים פומביים, כל אלה נעלמו מן הנוף, גרמניה האחרת - המדינה המאוחדת והנאורה הייתה למדינה לגיטימית חביבה, מהפכת המילקי חשפה את עשרות אלפי הישראלים המחפשים את עצמם בברלין ואת הקהילות היהודיות הפורחות כאילו לא היו דברים מעולם. מסתבר שלזיכרון חיי מדף קצרים למדי. אחת לשנה בפינה דחוקה נישאים נאומים נמלצים וברדיו ובטלוויזיה מנגינות נוגות ורשימת שינדלר, והטרנד החדש של עמותות ומגביות למען ניצולי שואה רעבים, וזהו. יום אחד בשנה, ללא שום מחויבות אישית, שום זיכרון חי ובועט, שום לקח קונקרטי. אולי זה הזמן שחלף, אולי אלו הכספים והסחורות, חיוכיה ואהדתה של אנג'לה מרקל והצוללות "מייד אין ג'רמני" מעוורות ומסמאות את העין, אבל עם יד על הלב, האם באמת עודנו זוכרים את מי שהפכו את הורינו לאבק אדם? האם כשאנו מתרווחים מול מסך טלפונקן וחוזים במסירות המאוד מדויקת של בייראן מינכן, חולפת בנו המחשבה כי אותו הדיוק והסגנון הפרוסי אפיינו את ניהולו של הגיהינום בטרבלינקה? לפני כמה שנים קראתי בידיעה קטנה בעיתון על איש שסתם כך באמצע היום באמצע הרחוב, פקע ליבו והוא נפטר ביום אביב שטוף שמש. לאיש קראו, כך נכתב בשולי הידיעה, שמעון חיות, קראתי ובכיתי חרש, עד היום איני יודע , מה הסתתר ku מה מבטאת כתובת הקעקע מאחורי צחוקו וחיוכו של האיש הטוב הזה. מאת: נפתלי ורצברגר נצח ישראל נזכרתי בשמעון חיות ובצחוקו שניסו לחפות על הכתובת שעל זרועו והאימה שסימלה, בלי שידענו כלום על קורותיו של האיש הקלק על שם העסק או כותרת כתבה לפרטים נוספים הקלק על שם העסק או כותרת כתבה לפרטים נוספים

RkJQdWJsaXNoZXIy MTQ0OTE=