יותר טוב מקרמבולנה

בערך בשעה שתיים בלילה נכנסה האמא של יקוב למשטרה ביפו כשהיא צועקת: חטפו את הילד שלי! חטפו אותו! מה ששייך לחטיפות, המשטרה מתיחסת ברצינות.

תיכף הביאו את הקצין התורן והוא שאל את האמא של יקוב מתי חטפו, מי חטף? שואל הקצין.

לא ראיתי איפה חטפו, אומרת האמא של יקוב, אבל אני יודעת איפה מחזיקים אותו. קיבלתי עכשיו טלפון.

איפה מחזיקים אותו? שואל הקצין. בבית של צפורה האלמנה, אומרת האמא של יקוב.

מה ששייך לחטיפות, המשטרה מתיחסת ברצינות. תיכף ומיד מכניסים את האמא של הילד לניידת, שתראה להם איפה הבית של האלמנה, פותחים את הסירנה ומתחילים לקרוע את הכבישים. אחרי שני רגעים כבר עומדים על-יד הבית החום, מול הים, מאחורי החומוס של אבו-פאיד.

שוטר אחד נותן בעיטה בדלת וכולם קופצים אחריו עם הנשק מוכן, מגיעים אל הגג. הם רואים שתי כורסאות, שולחן אחד ועל השולחן קצת מאכלים ושתיה. ועל-יד המאכלים את ציפורה האלמנה עם איזה גבר.

הנה הילד שלי שחטפו אותו! צורחת האמא של יקוב ומראה באצבע שלה על הגבר. אחר-כך מראה עם האצבע שלה על האלמנה וצורחת עוד פעם: הנה השרמוטה שחטפה את הילד שלי, תאסרו אותה!

הורידו השוטרים את הנשק המוכן שלהם, הסתכלו אחד על השני, לא ידעו מה להגיד. חטפו אותך, חביבי? שואל הקצין את הגבר. מה פתאום חטפו, אומר הגבר שכולם ביפו קוראים לו יקוב הילד. זה הילד שלי! צועקת האמא של יקוב הילד, והקחבה המלוכלכת הזאת חטפה לי אותו! גברת, אומר הקצין לאמא של יקוב, עכשיו את יורדת איתנו למטה ואנחנו עושים לך דוח על אזעקת-שווא של המשטרה. זה לא חכמה מה שעשית. יאללה, תבואי אתנו.

כל העניין הזה התחיל כשאהרון חנוכה, הבעל של ציפורה, חטף סתימת לב, הלך לעולמו. רק קמה מהרצפה ללבוש בפעם הראשונה את הנעליים, רק גמרה לשלם את הדמי קדימה על המצבה של השלום-לעפרו שלה – התחילו הפרפרים של יפו לעוף מסביב, היו חושבים איך לרדת לתפוש קצת דבש.

אפילו שהיא עוד מעט ארבעים, נראית גברת צפורה סחורה עלא-כייפאק. בפרט כשהיא יושבת על הגג של הבית שלה ביפו עם החלוק הקטן שלה, השערות שלה מפוזרות, חותכת שעועית ובמיה, מנקה אורז, מייבשת בצק בורגול.

היו הפרפרים החרמנים של יפו יושבים בחלונות שלהם, מביטים על הגג של האלמנה, מתאנחים מתוך העצמות שלהם ואומרים: אשה זה כמו פרח, לא תקבל השקאה, תתייבש. וככה היו מסתובבים מסביב בזהירות, מחפשים את הרגע המתאים לרדת ולתפוש קצת דבש.

הפרפר הראשון שלקח את השאנס והתחיל לרדת הכי קרוב היה דוד קבושי, גרוש קומפלט חמש שנים.

לא פרפר צעיר דוד קבושי, אבל הולך על סטייל, תמיד לובש טקסטיל מילה אחרונה. כל בוקר מרביץ גילוח-שיש, שם חצי כוס אפטר-שייב, לוקח קפה ראשון על המדרכה של ג’מילי ועושה תכניות איפה אפשר לקחת היום קצת דבש.

ראה שציפורה האלמנה כבר קמה מהרצפה, כבר גמרה את העניינים עם הקבל מצבות, כבר יושבת על הגג עם החלוק הקטן שלה ומייבשת בורגול בשביל המיטבל – התחיל לעוף מסביב, לעשות סימנים עם הכנפיים.

דאוין פה, דאוין שם, משהו רציני לא יוצא מזה. האלמנה מתחפרת, לא זזה.

כשהתחרמן קבושי יותר מדי, אומרת לו האלמנה צפורה: דחיל ראבאק קבושי! אתה חושב אלמנה זו קיוסק, בא בנאדם צמא, לוקח את המשקה והולך? שלא תחשוב אני פראיירית.

חס ושלום שאני אחשוב דבר כזה! אומר דוד קבושי, אבל אנחנו כבר לא ילדים קטנים. את אלמנה רשמי ואני גרוש קומפלט חמש ואת הבשר שלנו לא הכניסו בתוך הפריזר, אז מה יש לך את, מה. מה יש לי, מה? צוחקת האלמנה, הפרפר שרוצה לטעום הדבש יביא קודם כל את הכתובה.

יא אללה שלך! דופק קבושי עם היד על המצח שלו, ככה את חושבת מתחתנים היום? צ’יק-צ’ק כתובה, צ’יק-צ’ק רבנות? תאמיני לי, זה לא מה שהיה פעם שההורים היו שמים לחתן את הכלה במיטה, חביבי, תרצה לא תרצה, זה מה שיש לך לאכול. היום, מותק, עובדים פסיכולוגיה. איך עובדים פסיכולוגיה? שואלת האלמנה.

המשך בשבוע הבא…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לעולם אל תפסיד, הרשם לניוזלטר שלנו

כתבות אחרונות

בחירת העורך

תיהיה בקשר איתנו

הכתובת שלנו:

 

2851 SW 58 Manor

Fort Lauderdale FL 33312

954.592.5151