אני ניגש אליה ומציג את עצמי, עיניה הכחולות הענקיות מביטות לעברי מופתעות כאילו הגעתי ברעש מנוע גדול לאיזור שקט להחריד, חיוך נסוך על פניה.
“אני מחפש את ג׳ורדן ודניאלה את מכירה אותם אולי?,” “הוו ודאי שאני מכירה אותם. אבל לא ראיתי אותם מיום שבת בבוקר, דניאלה חברה טובה שלי ואני מאוד דואגת לה… היא לא ניראית טוב בזמן האחרון… אני חושבת שכדי שתדבר עם דניס.”
“מי זאת דניס?” אני שואל. “דניס היא מנהלת המקום היא נמצאת ביחידה מספר 100 שם.” אומרת שהיא מצביעה לעבר דלת מעברו השני של מגרש החנייה. אני ניגש לעבר דלת מספר 100, שאני מצפה לראות בחורה בשם דניס.
דלת מספר 100 נפתחת עוד לפני שהספקתי להגיע אליה וגבר ענקקק מימדים (בעיקר לרוחב) פותח אותה.
“שלום,” אני מקדים ואומר “אני מחפש את ג׳ורדן ודניאלה. אתה דניס?” “כן” משיב האיש הגדול בחיוך מבליט לחיים אדומות ובשרניות, “בוא תכנס,” אני נכנס פנימה לתוך הדירה שאני מוכן לכל הרפתקה שלא תבוא.
“למה אתה מחפש אותם?” אני שולף מכיסי את התג ומציג לעברו “אני מחפש אותם כי משפחתה של דניאלה שכרה את שירותי והיא נעלמה מיום שבת האחרון כבר 6 ימים.” “הבנתי …” עונה האיש “בבקשה שב,” הוא מבקש שהוא מצביע על הכורסה החומה שראתה ימים יפים יותר.
גם הוא מתיישב במקום שנראה שהוא מבלה בו את רוב שעות היום כשהספה פולטת רעשים וחריקות ואף משחררת ענן אבק קל לרגל המאורע.
“תראה אני לא יודע מה המשפחה של דניאלה בישראל יודעת על ביתם, הרבה פעמים ניסיתי ורציתי ליצור איתם קשר, אבל היכולות שלי לתקשר איתם מוגבלות, הרבה פעמים ניסיתי בדרכים שונות לבקש מדניאלה טלפון שלהם אבל היא סירבה בתוקף.” “היא בסדר???” אני קוטע את דבריו שאני שומע כאילו הוא מכין אותי לבשורות מרות אודותיה. “אני מקווה שכן” הוא עונה לאחר שלקח שנייה למחשבה והוסיף לזה אנחה דרמתית.
“בכל מקרה ג׳ורדן ודניאלה הגיעו לכאן לפני שנה,” “תן לי להבין בבקשה, מה המקום הזה בדיוק, אני מבין שאתם אירגון ללא מטרות רווח וכו’ אבל מה התנאים, איזה אנשים מגיעים לכאן?”
“ובכן …” משיב האיש כשחיוך של סיפוק עולה על פניו הבשרניות.
“הארגון הזה הוקם ע”י אבי ואימי זיכרונם לברכה (כמובן בגריסה האמריקאית), לפני 12 שנה שאני הייתי מכור לסמים קשים בצעירותי ובטיפשותי, כל פעם אחרי שהורי היו נלחמים עליי שאני יכנס לגמילה הייתי סובל סבל בלתי יתואר בהליך הקשה הזה של ניקוי הגוף מהסם.
“אבל אחר כך הייתי שב חזרה אליו תוך מספר חודשים וזאת מפני שלא היה לי מקום לגור בו ולא הייתי מוכן לשמוע על לחזור לבית הוריי.
“אז הם לקחו את כל כספי הפנסיה של אבי שהיה שוטר במשטרת מיאמי, קנו קרקע שמצאו בזול הציבו בה את הקרוונים שאתה רואה סביבנו, והחלו לאכלס אותם בצעירים אשר היו במצבי.
“בשני תנאים בלבד, 1. תשלום של $100 לחודש 2. אין שימוש בסמים בכלל, לא במגורים ולא מחוצה להן. הווו ועוד תנאי הסכמה לבדיקת שתן על פי דרישה.” “הבנתי…”
השבתי לאיש “עכשיו בוא נחזור לזוג שלנו, איפה הם?” “אז זהו שבדיוק אני מגיע לזה…” הוא אומר ושוב משמיע אנחת דאגה בנוסף לנשימותיו הכבדות.
“ביום רביעי שעבר ביקשתי מהזוג בדיקת שתן הם הבטיחו להביא לי למחרת היום אבל כמו שצפיתי הם לא.”
