הלב של ירושלים דופק. בום, בום, בום. אלה פעימות קצובות, מהירות. פעימות של את נראית חיוורת, מה יש לך, זה לכבודך ירושלים. פעימות של שבי רגע, שתי כוס מים. בום, בום, בום. הן מתחזקות, מגבירות קצב, ככל ששיירת הרבבות מתקדמת. ככל שחוצים את רחוב אגרון, ועוברים את כיכר צה”ל, ומתקדמים לשער שכם וזוחלים בסמטאות.
בום, בום, בום. תחתינו קרקע קדושה רועדת. אדמה שיש בה שכבות גיאולוגיות של סכסוכים; בבלים, רומאים, צלבנים, מוסלמים, מאבקי דת וצדק, חורבן שני בתים; ומעלינו אוויר הרים דחוס כיין פטישים, עם שובל רקטות מהשנה שעברה, שוב עכור מאיומי אויבים.
בום, בום, בום. אפשר להרגיש את זה עכשיו, כשסביבי המונים, נושאים דגלים, רוקדים, שרים. ו”עוד אבינו חי”. ו”שורו הביטו וראו”. בסוף חוגגים פה, בואו, תראו.
להלן קיצור תולדות מצעד הדגלים: יום חג. ריבונות. סטטוס-קוו. הערכות מודיעין. זליגה. רמת כוננות. גובה הלהבות. חשש להסלמה. כוחותינו ערוכים. ובגדול, עם יקר, תהיו חזקים.
ומכאן בהרחבה: הצומת המחבר בין קינג ג’ורג’ לרחוב אגרון בכלל לא נראה כמו צומת. יותר כמו נהר שטוף לובשי לבן, חובשי דגלים, נטול סוף. כאילו לא מספיק דחוס כאן. ח”כ איתמר בן גביר עובר פה עכשיו, ליד בית הכנסת הגדול. סביבו דבוקה של מאות, ושל ידיים שנשלחות. “הו-הא מי זה בא”, הם שרים.
לא רחוק ממנו אני פוגש איזה אחד, לבוש חליפה שלושה חלקים של דגלים. חולצה, מכנסיים, כובע. משה ניסימפור קוראים לו. בן 60, מאשקלון. 30 שנה הוא מגיע לחגיגות, אולי חוץ משנת הקורונה. ומה שעליו, זה עבודה של חייט. שלושה ימים שקד על זה, 450 שקל לקח. “מגיע לו גם להרוויח, לבריאות”, הוא אומר. “כשאנשים מחתנים ילד תופרים חליפה. היום יום חג לבירת ישראל הנצחית ולכן תפרתי חליפה. אין לנו בירה אחרת. שלחו לי 100 הודעות שיש התרעות ושאחזור. אבל אני פה”.
בזמן שאנחנו מדברים בן גביר שוב חוצה לידנו, בשעה שלוש. שוב פקעת סביבו. ואז עוד פעם, הפעם לכיוון השני. “בבוקר הייתי בהר הבית, צעקו לי איטבח אל יהוד, והשוטרים לא עשו כלום”, הוא צועק בזמן שמישהו זורק עליו סוכריות, “אבל תראה עכשיו, איזו אהבה”.
בינתיים מתקדמים. יורדים באגרון, משמאל בית קברות מוסלמי, ואז שמאלה בממילא, והופ בכיכר צה”ל חובשי שחורים, לה פמיליה. שרים “מוחמד מת”. אחד מהם, אוהד בית”ר, קצת כועס. “כשהם שרים את זה במשחקים אני מסתובב, עושה להם תנועה שיפסיקו”.
הלה-פמיליות הם החריג. הרוב המוחלט פה, עשרות אלפים, הם צעירים וצעירות, בני ישיבות, בני הציונות הדתית. אבל לא רק. משפחות, מבוגרים, נשים עם עגלות. אוהבי ישראל וירושלים, על באמת. ממשיכים ברחוב הצנחנים. משמאל בית החולים הצרפתי. מימין החומות. תחתיה פרשים. ממול עומד שי גבירצמן, משקיף. סביבו שירת “הללי ירושלים”. היום יש לו יום הולדת. בן 43. יצא לו לחגוג יחד עם ציון איחוד הבירה. “לעצמי אני מאחל אריכות ימים, ולירושלים חיי נצח”, הוא אומר.
מתקדמים עוד קצת, חוצים את סמוטריץ’ על כתפי המונים, ואז מימין, הוא שם. שער שכם. מוקד המריבה. יש פה דוחק רב. המשטרה נותנת לעבור, ולא נותנת. משמאל, רחוב סולטן סולימאן, מעבר לברזלים שחוצצים שוטרי מג”ב רודפים אחרי מישהו. ופה לובשי הלבן שרים “אל תירא ישראל”, מריעים.
קוראים לאירוע הזה חגיגה. הוא מתקיים במלאת 55 לאיחוד ירושלים. ובאמת יש פה אנשים שמבטיהם לבשו חג; והמונים, דגלים קשורים על גבם, שנותנים ידיים, מחובקים, רוקדים במעגלים. אז למה, בעצם, זה לא מרגיש כמו שמחה שלמה? אז כן, חמאס. אלה מעבר לגבול מחרחרים. אבל אולי כדאי להיות יותר כנים ולתת להתרחשות שם יותר תואם. נגיד צעדה עם מוצאי צעדה, או סתם, אחת כזו עם אופציה למלחמה.
ותכף, עשרות אלפים כמו משפך, ללא התחלה או סוף, יתכנסו אל סמטאות העיר העתיקה. עד שנהיה כולנו, אלפי הצועדים, המתפתלים והנדחסים, לדבוקה של זיעה. ויהיה קשה לנשום. ופה ושם נרגיש סכנה. כאן יגררו מישהו קשור; בסמטת מעלות אל ח’אלדיה, שלושה מטרים ממני, ינפצו מלמעלה בקבוק זכוכית. ואז נתקדם לכותל. ונגלה שמלא שם, הדרך חסומה.
וזה יראה כאילו אין לאן להתקדם או לחזור. וברקע בום בום בום. לא יודע, ירושלים הערב קצת עייפה. החזה כאילו עומד להתפקע. והשפתיים שלה חרבות. והכל מסתם, או לא סתם, חגיגות.
