מוקדש להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי, ועם זכר מעשי הגבורה ומעשי המרד בימים ההם.
יום זיכרון זה נקבע על ידי הכנסת בחוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בשנת תשי”ט-1959.
בתחילה הנהיגה הכנסת בשנת 1951, יום זיכרון שנקרא אז “יום השואה ומרד הגטאות”. בשנת 1953 נזכר בשמו הנוכחי במסגרת חוק יד ושם. לבסוף חוקק ב־1959 חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה בעקבות מאבק ציבורי של ניצולי השואה.
תחילתו של יום הזיכרון היא עם שקיעת החמה, וסיומו עם צאת הכוכבים למחרת. כללי הלוח העברי מונעים מיום כ”ז בניסן לחול בשבת, אולם כדי למנוע חפיפה בין יום הזיכרון לבין כניסת השבת או מוצאי שבת, נקבעו בחוק הכללים הבאים:
אם חל כ”ז בניסן ביום שישי, מוקדם יום הזיכרון ביום אחד, ומתקיים ביום חמישי, כ”ו בניסן.
אם חל כ”ז בניסן ביום ראשון בשבוע, נדחה יום הזיכרון ביום אחד, ומתקיים ביום שני, כ”ח בניסן.
סעיף 2 לחוק קובע את אופיו של יום הזיכרון:
ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; יקוימו אזכרות, עצרות עם, וטקסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך; הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; תכניות השידורים ברדיו יביעו את יחודו של היום, ובבתי השעשועים יעלו אך נושאים ההולמים את רוחו.
קביעת התאריך של יום הזיכרון
סביב קביעת התאריך שייוחד ליום הזיכרון התנהל דיון שעיקרו איזה יום יוכל לסמל את תקופת השואה.
כאשר התנהל הוויכוח סביב השאלה הזו, הגישה לגבי זיכרון השואה הייתה להלל את האתוס של היהודי הלוחם, את אלו שנאבקו בנאצים. רק בעשורים מאוחרים יותר התגבשה גישה שכללה בזיכרון השואה גם גיבורים מסוג אחר – אלו שעמדו בזוועות המלחמה וקידשו את החיים, ילדים שהבריחו מזון וכדומה. בשל כך, רצו לייחד את יום השנה לפרוץ מרד גטו ורשה כיום הזיכרון לשואה ולגבורה.
אולם המרד בוורשה פרץ ב-19 באפריל 1943, י”ד בניסן ערב חג הפסח ה’תש”ג, וערב חג הפסח איננו תאריך מתאים ליום זיכרון לאומי.
לבסוף הוחלט בשנת 1951 לקבוע את כ”ז בניסן – תאריך שהוא שישה ימים לאחר תום חג הפסח ושבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה”ל.
מרד גטו ורשה החל עקב נסיונו של יורגן שטרופ לרצוח את כל תושבי הגטו במועד זה, ולהגיש “הישג” זה לפיהרר ליום הולדתו. מכיוון שכך יש סמיכות זמנים בין יום השואה ויום הולדתו של היטלר, ולכן אחת לכמה שנים השניים אכן מצטלבים.
סמליותו הדתית של התאריך באה לידי ביטוי בכך שהוא חל בימי ספירת העומר שהם ימי אבל לעם ישראל. סמליותו הלאומית באה לידי ביטוי בכך שהוא חל שמונה ימים לפני יום העצמאות ובכך מדגיש את המעבר של הלאום היהודי “משואה לתקומה”.
יש הרואים בקביעת הרבנות הראשית לישראל את עשרה בטבת כ”יום הקדיש הכללי” לזכר נפטרים שיום מותם לא נודע, ובפרט קורבנות השואה, כבחירת תאריך חלופי לזיכרון השואה, שיש בה אף התנגדות מסוימת לאתוס הזוכר דווקא את הלוחמים.
תאריך זה של עשרה בטבת פורסם על ידי הרבנות שנתיים קודם לכן (כבר בשנת 1949) מתוך ראיית השואה כחורבן המודרני. לאחר מכן התקשתה הרבנות לקבל את התאריך של יום השואה מאחר שההלכה, לפי דעות אחדות, אוסרת להתאבל בחודש ניסן.
אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה
מדי שנה קובעת ועדת השרים לענייני טקסים, נושא מרכזי אחר, אשר אירועי יום הזיכרון באותה שנה יסובו סביבו.
אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה נפתחים בערבו, בעצרת הממלכתית שנערכת ברחבת גטו ורשה ביד ושם בירושלים בשעה 20:00. העצרת נערכת במעמד נשיא המדינה, ראש הממשלה, ניצולי שואה, ובני הדור השני.
העצרת כוללת נשיאת נאומים, ביניהם של הנשיא וראש הממשלה, הדלקת שש משואות על ידי ניצולי שואה לזכר ששת מיליוני הנספים, קריאת קטעי קריאה, שירים, אמירת קדיש ואל מלא רחמים וקריאת פרק תהלים.
בשעה 10 בבוקר מושמעת בכל רחבי ישראל צפירת דומיה בת שתי דקות, ולאחריה מתקיימים אירועי זיכרון נוספים ליד אנדרטאות, בבתי ספר, במחנות צה”ל, ברשויות המקומיות ובמוסדות ציבור. ב”יד ושם” מתקיים לאחר הצפירה טקס הנחת זרים באנדרטה לזכר מרד גטו ורשה.
טקס פתיחת מפעל ההנצחה “לכל איש יש שם” נערך במשכן הכנסת. במהלכו מקריאים חברי הכנסת וראשי המדינה את שמות קרוביהם שנספו בשואה.
מעמד דומה מתקיים ב”יד ושם” באוהל יזכור, וברחבי המדינה. מפעל הנצחה זה נועד להשיב לנספים את שמם, להנציחם כיחידים, כבני אנוש בעלי זהות, שכן מספר הנספים העצום, שישה מיליון, בלתי נתפס ועלול לטשטש את עובדה כי אבדן של כל יחיד הנו אבדן של עולם מלא.
עצרת הזיכרון המרכזית נערכת בצהריים באוהל יזכור שב”יד ושם”.
טקסים שונים לציון יום השואה נערכים גם ברחבי העולם.
את האירועים נועלות עצרת תנועות הנוער שנערכת באנדרטה לזכרו של מרדכי אנילביץ’ שבקיבוץ יד מרדכי, ועצרת הזיכרון בקיבוץ לוחמי הגטאות.
דגלי ישראל מורדים לחצי התורן כאות אבל. בתי שעשועים, מסעדות, בתי קפה ובתי קולנוע סגורים בערב יום השואה. ערוצי הטלוויזיה והרדיו מייחדים שידוריהם ליום זה.
בשנים האחרונות נערך בתיאטרון תמונע בתל אביב, במקביל לטקס הממלכתי, טקס יום השואה האלטרנטיבי, אשר נושא אופי שונה ולא ממלכתי, ושם לו למטרה לקרב את זיכרון השואה לדור הצעיר.
סביב טקס זה נתעוררו מחלוקות ופולמוס ציבורי רב.
חוק איסור הכחשת השואה
חוק נוסף העוסק בזיכרון השואה הוא חוק איסור הכחשת השואה תשמ”ו-1986, שבו נקבע עונש מאסר של חמש שנים לאיש “המפרסם, בכתב או בעל פה, דברים המכחישים את המעשים שבוצעו בתקופת השלטון הנאצי ושהם פשעים כלפי העם היהודי או פשעים כלפי האנושות, או ממעיטים את ממדיהם, בכוונה להגן על מבצעי הפשעים הללו או להביע להם אהדה או הזדהות” (סעיף 2 לחוק).
מצעד החיים
בשנת 1988 החל להיערך מדי שנה מצעד החיים (בניגוד לצעדות המוות מימי השואה) באושוויץ שיזם אברהם הירשזון בסבסוד משרד החינוך.
במצעד משתתפים אלפי תלמידי תיכון ישראלים ואלפי יהודים מרחבי העולם, ובסיומו מתקיים טקס זיכרון.
ימי זיכרון לשואה בעולם
נוסף על ישראל, עוד עשרות מדינות מקדישות יום זיכרון לשואה. בקנדה נקבע היום גם כן לתאריך העברי כ”ז בניסן. ארצות הברית מקיימת “שבוע זיכרון”, מראשון שלפני כ”ז בניסן ועד ראשון שאחרי.
בגרמניה, צרפת, בריטניה, איטליה ובעוד שמונה מדינות באירופה נקבע היום ל-27 בינואר, יום השנה לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו. בעקבותיהן קבע האו”ם יום זה כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה.
ישראל מציינת בתאריך זה את יום המאבק באנטישמיות. 11 מדינות נוספות באירופה קבעו ימי זיכרון לשואה בתאריכים אחרים.
