פעמים רבות אנו מוצאים כי קל לנו, ההורים, לייעץ לילדינו בצורה עניינית ויעילה, בנושאים שונים ומגוונים, אבל ברגע שזה מגיע לתחום החברתי, שם אנחנו הולכים לאיבוד.
למה? יכולות להיות לכך כמה סיבות;
חוסר ידע – לעיתים איננו יודעים מהן המיומנויות החברתיות הדרושות בגילאים שונים וכיצד ללמדם.
מעורבות יתר רגשית – אנחנו רואים בכישלון החברתי של הילד, כישלון אישי שלנו ומגיבים בעוצמה לא מתאימה.
אנחנו מזדהים עם הילד ומתקשים להכיל את סבלו, ואז אנחנו פועלים בצורה לא יעילה; לוחצת מדי, מרפה מדי, מכחישה קשיים, או מעצימה אותם.
דרך הקשיים של הילד אנחנו חווים מחדש את הקשיים החברתיים שהיו לנו בילדותנו.
וכשזה נוגע לנו בעצב חשוף, ומעלה בנו את משקעי העבר, קשה לנו מאוד לעשות את ההפרדה בין מי שאני הייתי כילד ומה שאני חוויתי, לבין הילד שלי והחוויה שלו.
חשוב להבין כי אמפתיה אינה הזדהות.
ברגע שאנחנו מזדהים עם המצוקה של הילד – אנחנו כבר לא יכולים לעזור, כי אז אנחנו כבר לא עסוקים בילד יותר, אלא בעצמנו, ובסערת הרגשות שהדבר עורר בנו.
לכן, חשוב שנדע לזהות את זה כשזה קורה לנו ולעשות את ההפרדה.
הילד שלי הוא לא אני, ומה שקורה לו היום, זה לא מה שקרה לי בילדותי.
אנחנו שני אנשים שונים, נפרדים, החווים את הדברים בצורות שונות ומתמודדים איתם בדרכים שונות.
ומה שהילד שלי באמת צריך ממני כרגע זה שאכיר בבעיה ואהיה לו אוזן קשבת, שאשים את הרגשות שלי רגע בצד, ואעביר לו את המסר שהוא לא לבד, כי אני כאן בשבילו.
שעם קצת הכוונה והדרכה נכונה, הקשיים שלו ניתנים לפתרון, והכי חשוב – שעם כל הקושי, אני סומכת עליו שיש לו את הכוחות ואת היכולת להתמודד עם המצב.
בשבוע הבא נמשיך לדבר כיצד נוכל לעזור לילדינו, כאשר הם נתקלים בקושי חברתי אמיתי.
עד לשבוע הבא, אני מזמינה אתכם לבקר באתר שלי www.mayatzur.com
הכותבת היא בעלת תואר B.A. במדעי ההתנהגות, יועצת ומנחת קבוצות, מוסמכת משרד החינוך ומכון אדלר בהדרכת הורים.
