לפי ספר שמות, נראה כי משה רבינו היה הראשון שניהל מגבית לניהול כספים. המטרה הייתה בניית המשכן במדבר, והדרך בה ניהל משה את המגבית יכולה ללמד אותנו דבר או שניים על הדרך הטובה ביותר לניהול ארגון ציבורי.
למעשה, פרשה שלמה בתורה נקראת על שם החשבון המפורט שערך משה מהכנסות המגבית: פרשת פקודי.
כך מספר המדרש (בעיבוד חופשי): כאשר נגמרה מלאכת המשכן, אמר משה לעם ישראל: בואו ואערוך לפניכם חשבון.
נכנסו כל עם ישראל, ותוך כדי שהוא החל לערוך את החישובים, הוא ראה כי לפי החשבון היו 1775 שקלי כסף והוא לא זכר למה הם נועדו!
דאג משה ואמר: כעת יאמרו בני-ישראל כי מעלתי בכסף! האיר הקדוש ברוך הוא את עיניו והוא נזכר כי שקלים אלו שימשו לייצור הווים שחיברו את עמודי המשכן.
מוסיף המדרש ושואל:
מדוע היה על משה לערוך חשבון? הלא בורא העולם בכבודו ובעצמו האמין לו, כמו שנאמר “עבדי משה נאמן הוא?”
לפי דיעה אחת, אומר המדרש, היו בעם ישראל כאלו שחשדו כי משה השתמש בכספים שנאספו לצרכיו האישיים.
לפיכך הוא הגיש להם חשבון מפורט, להסיר כל חשד.
בהלכה נקבע כי אם מנהלי ארגון הצדקה הם אנשים נאמנים, אין לחשוד בהם במעילה. כאשר בית המקדש נבנה, נאמר כי “לא יחשבו (אין לחשוד) את האנשים [שאחראים על איסוף הכספים] אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים” – יש לתת בהם אימון מלא.
עם זאת, ראוי למנהלי הארגון לתת חשבון מהוצאות והכנסות הארגון כדי להסיר כל חשד.
גיוס כספים בצוותא
מן העובדה שמשה לא הסתפק בכך שהוא גייס את הכספים וערך את החשבונות המתאימים אלא קרא לעם ישראל ושטח בפניו את החשבונות, למדו רבותינו כי גיוס צדקה צריך להיעשות בשני בני אדם.
יתירה מכך, כאשר הם יוצאים אל הרחוב לאסוף כספים, עליהם ללכת יחדיו.
והייתם נקיים מה’ ומישראל.
מכך, וממקומות רבים נוספים בהלכה, במדרש ובתלמוד, עולה עד כמה חשוב כי האנשים המעורבים בניהול ארגוני צדקה ייזהרו שלא לעורר את חשד הציבור למעילה, גם כאשר מדובר בחשדות שווא.
כך מובא בתלמוד סיפור על שתי משפחות שהיו מעורבות בייצור קורבנות שהובאו בבית המקדש.
משפחת גרמו היו אחראים על הכנת ואפיית לחם הפנים.
כדי שלא יחשדו שהם עצמם נהנים מלחם זה, הם נזהרו כי איש ממשפחתם לא יאכל לחם עשוי מקמח מנופה ומובחר.
משפחת אבטינס היו מכינים את הקטורת, ולפיכך הם נזהרו שאף בת מן המשפחה לא תשתמש בבשמים, כדי שלא יחשדו שהיא מתבשמת מסממני הקטורת.
כאשר בן ממשפחה זו היה נושא אישה, הוא היה מתנה עמה מראש שגם היא לא תתבשם מסיבה זו.
בבית המקדש, כאשר אדם היה נכנס ללשכה בה נשמרו השקלים, היה עליו להיכנס יחף ובבגד ללא כיסים, כך שאיש לא יכול לחשוד בו בהעלמת כספים.
שכן אין האדם יכול לומר כי די לו בכך שהוא ובורא העולם יודעים את האמת: נאמר בפסוק “והייתם נקיים מה’ ומישראל.”
