-
פרשת שלט
- כתבה על הפרשה
מסופר על רבי פינחס מקוריץ מתלמידי הבעל שם טוב, שחלה פעם. שלח לבקש את ברכתו של הבעל שם טוב להחלמתו, והתשובה שקיבל היא – ש"הגבינה מקטרגת עליך". היות והוא התנזר מאכילת גבינה, ה"גבינה" טענה עליו שהוא איננו מזכך אותה ומעלה אותה לקדושה! וכשיאכל אותה – יבריא. בדומה לכך מוצאים אנו בגמרא הירושלמית שאחד האמוראים אמר ש"עתיד לתת את הדין על מה שראו עיניו ולא אכל"! אז מה, צריך לאכול הכול?
מאידך הרמב"ם בהלכות דעות מרבה לדבר שאל לאדם לאכול את כל מה שעיניו רואות. אצל חסידים ישנו מושג "אתכפיא", לא למלאות את תאוותיך , אלא לכפות (לקשור) את יצר הרע. בספרי מוסר מדובר באריכות על שלילת מילוי התאוות. גם ההיגיון הבריא מבין שאם הכול נהיה מותר "מה יעשה הבן ולא יחטא".
התשובה לכך, הדבר תלוי מי אוכל, באיזה מקום הוא נמצא ומי מציע להחמיר ולא לאכול. החטא שממנו סובלים עד היום - חטא עץ הדעת, נבע מזה שהנחש הוסיף על דברי השם. ה' אמר לאדם לא תאכלו ממנו, והנחש הוסיף "ולא תגעו בו". תוספת זו היא שהטעתה את חוה וגרמה לאדם הראשון לאכול מעץ הדעת.
לכאורה אנו יודעים שגזירות חז"ל הם כדי שאדם לא יגיע לידי עבירה. לכן, אומרים לאדם לא לגעת במוקצה בשבת, כדי לא לעבור על איסור. אז מה רע בכך שהנחש הוסיף "לא תגעו בו". התשובה היא שמי שהוסיף הוא הנחש, והמקום הוא "גן עדן"! הנחש חיפש איך להחטיא את האדם ולא לשמור על קדושתו. ומאידך, גן עדן הוא מקום קדוש שלא סובל רע (ברגע שאדם הראשון חטא – הוא סולק משם!). לכן, אין שם כל סיבה לעשות גזירות, חומרות וכדו', דברים השומרים שלא נגיע לרע. אך במקום כזה, בו אין רע, תוספת של שמירה, לא רק שאינו מביא תועלת, אלא מזיק. אשר תוצאות ההוספה "אל תגעו בו" הובילה לחטא.
מהי תקנת חטא זה? הפרשת חלה - המוזכרת בפרשתינו. מצווה שניתנה דווקא לנשים. כמאמר הגמרא "היא קילקלה חלתו של עולם" ... לכן תפריש חלה. במצווה זו צריך לקחת חלק מהבצק להפרישו, להקדישו ולתת אותו לכהן שיאכל בקדושה ובטהרה. במקרה כזה ההבדלה היא בין ישראלים לבין הכוהנים. למרות שצריך לעשות שלום, וחובתנו לדאוג לאחדות, אך כאן הפרדה זו היא הכרחית והיא הוראתו של "המבדיל בין קודש לחול בין ישראל לעמים... הוא אשר הבדיל את שבט לוי לקדשו, את הכוהנים לקדשם ואת הכהן הגדול לקדשו יותר מכולם. כאן, באם נשבור את המחיצות, "נעשה אחדות – כולם שווים", הדבר יביא הרס בכל מצוות עם ישראל.
כאשר ההבדלה נעשית על ידי ה' או חכמינו ז"ל, בעולם החומרי שלנו "המלא קליפות וסיטרא אחרא", חובה לעשות הבדלה והיא זו המביאה לידי קדושה. כאשר ההבדלה נעשית על ידי הנחש בעולם שכולו קדוש, התוצאה ידועה לכולנו.
זה הזמן להתכונן לקבלת פני משיח צדקנו, מעשה טוב של כל אחד מאיתנו מהוה הכנה להתגלותו המיידית
סיכום פרשת שלח: מסע הריגול שהסתיים באכזבה
מה קורה בפרשת השבוע
פרשת שלח היא הפרשה הרביעית בספר במדבר. היא מביאה את הסיפור המרתק - שהביא לתוצאות עגומות - של משלוח מרגלים לארץ ישראל. לפניכם סיכום קצר של פרשת שלח:
משה שולח מרגלים
בהסכמת האלוקים בוחר משה שנים עשר נציגים – נציג מכל שבט – שילכו וירגלו את הארץ כהכנה לכיבוש הקרב ובא. הוא מצוה אותם לבדוק את הארץ ואת היושבים בה. "בידקו את מערכות ההגנה של ארץ כנען וכן את טיב האדמה; הביאו עמכם מפרי הארץ כשתשובו" הוא אומר להם.
אחד משנים-עשר הנציגים הוא תלמידו הנאמן של משה, הושע בן נון. לפני היציאה לדרך מוסיף משה את האות יו"ד לשמו ומכאן ואילך הוא נקרא: יהושע.
המרגלים שבים ובפיהם בשורות רעות
לאחר סיור בן ארבעים יום במהלכו קוטפים המרגלים מפרות הענק הגדלים בארץ (אשכול ענבים, תאנה ורימון) שבים המרגלים אל מחנה ישראל ובפיהם בשורות רעות: "אומנם הארץ ופריה טובים" הם אומרים, "אך לא נוכל לכבוש אותה! יושבי הארץ הם גיבורים וענקים היושבים בערים בצורות היטב".
אחד מן המרגלים בשם כלב בן יפונה מוחה בחבריו למסע: "עלה נעלה ונירש את הארץ" הוא קרא, אך שאר המרגלים ממשיכים להתסיס את העם כי תהיה זו טעות לנסות ולכבוש את ארץ כנען. העם נותן את קולו בבכי ומתלונן על משה ואהרון "הלואי והיינו מתים בארץ מצרים או במדבר! מדוע רוצה האלוקים להביא אותנו אל ארץ כנען, שם נמות במלחמה? הבה נשוב למצרים".
כלב בן יפונה ויהושע בן נון, שני המרגלים היחידים שנותרו נאמנים לתוכנית האלוקית, קורעים את בגדיהם בצער. "הארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאוד מאוד" הם קוראים. "זו ארץ זבת חלב ודבש. אנא אל תמרדו בבורא העולם". אבל דבריהם נופלים על אוזניים אטומות. העם הכועס מבקש לרגום אותם באבנים.
הכעס – והעונש – האלוקי
בעוד בני-ישראל מתקבצים סביב לאוהל מועד מתגלה האלוקים אל משה רבינו. הוא מבקש להעניש את העם ולהרוג אותו במגיפה, אך משה טוען בפניו כי לו האלוקים יעשה זאת, חלילה, יאמרו אומות העולם כי הוא לא יכל לקיים את הבטחתו ולהכניס אותם אל ארץ ישראל.
הוא מוסיף ומתחנן לבורא העולם: "סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך, וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה". וה' משיב: "סלחתי כדבריך."
עם זאת, כעונש על כך שבני-ישראל מאסו בארץ המובטחת הם לא יזכו להיכנס אליה אלא ימותו במדבר. רק בניהם יזכו לראות את אדמת הארץ. במשך ארבעים שנה – כנגד מסע המרגלים שארך ארבעים יום, שנה לכל יום – יהיה עליהם לנדוד במדבר. רק כלב בן יפונה ויהושע בן נון שלא הוציאו את דיבת הארץ יזכו להיכנס לארץ.
כעונש על מעשיהם עשרת המרגלים מתים במגיפה.
המעפילים
כשבני ישראל שומעים כי יהיה עליהם להישאר במדבר במשך ארבעים שנה הם מתאבלים ומתחרטים על מעשיהם. "אנו מוכנים לעלות מיד אל הארץ" הם אומרים ומבקשים לצאת מיד לכבוש אותה. משה מנסה להניא אותם מתוכניתם: "אלוקים לא עמכם, מדוע תעלו ללא ברכתו של האלוקים?" הם לא מאזינים לדבריו ומעפילים לכיוון ארץ ישראל, אך דבריו של משה מתקיימים והעמלקי והכנעני נלחמים בהם ומביסים אותם.
מצוות נוספות
בסיום הפרשה התורה מביאה ציווים שונים:
· כאשר מביאים קורבן אל המשכן יש לצרף אל הקורבן מנחה (העשויה מסולת חיטים) ונסכי יין. לכל קורבן יש כמות מוגדרת של מנחה ונסכים;
מכל עיסת בצק בגודל מסויים יש להפריש חלק הנקרא 'חלה' הניתנת לכוהנים;
· במידה ובית הדין פסק בשוגג כי מותר לעבוד עבודת זרה בצורה מסויימת יהיה על עם ישראל להביא קורבן משותף;
· אדם פרטי שחטא בשוגג ועבד עבודה זרה יביא קורבן;
· אדם שחטא ועבד עבודה זרה בכוונה תחילה ייכרת מן העם.
מקושש העצים
בעיצומה של השבת השניה לאחר מתן-תורה מוצאים בני-ישראל אדם מקושש עצים. הם יודעים כי הוא עובר על ציווי האלוקים אך הם לא יודעים מה עונשו. האלוקים קובע כי עונשו בסקילה וכך אכן נעשה.
הציצית
"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: ועשו להם ציצית". בורא העולם מצווה על בני-ישראל כי בכל בגד בעל ארבע כנפות יש להטיל ציצית – חוטים שזורים וכן חוט אחד של תכלת. הציצית תזכיר להם לשמור את מצוות האלוקים ולא להתפתות אחר ראיה אסורה או אחר רגשות לא טהורים.