מאחורי החיצונית המסכנה שלי היה לי “כוח עליון” נסתר משלי: כוחו של ההומור. לפתע הפכתי למוקיון הכיתה, לא הפסקתי לשעשע את המורים ואת חבריי לכיתה
בשנים שבהן גדלתי כילד יהודי במנצ’סטר הקרה והגשומה שבאנגליה, ידעתי תמיד שאני “קצת שונה”.
הוריי הבטיחו לי שאחרי הבר מצווה בוודאי אצמח פתאום לגובה רב. אני עדיין ממתין. וכאשר נסעתי הביתה בכל יום באוטובוס מס’ 135, והוא עצר לאסוף את הילדים מבתי הספר האחרים, דחפתי את הכיפה שלי אפילו עמוק יותר לכיסי. הספיקו לי ההצקות של הילדים הגדולים בשל גובהי (הנמוך) ובשיינותי; והתגרויות בשל יהדותי היו גרועים פי כמה. אבל לא היה טעם להתגרות באנטישמים המקומיים על ידי שאפגין את הדתיות שלי. אמנם גסי הרוח הללו לא היו הרוב בשום אופן – אבל זה לא הפך אותם למפחידים פחות.
הפחדים שהיו לי בתחנת האוטובוס ליוו אותי לבית הספר העברי, שבו לא למדתי הרבה חוץ מסיפורים על מאות שנות סבל ודיכוי של היהודים. וכשיצאתי משם בדרך הביתה שוב מצאתי על קירות בית הכנסת כתובות נאצה (שדרך אגב, היו כתובות בשגיאות כתיב).
כמו במשפחות יהודיות רבות, הבדיחה הקבועה סביב שולחן ליל הסדר הייתה: “הם ניסו להרוג אותנו, שרדנו, בואו נאכל!” אבל זה לא נראה לי מצחיק כלל וכלל, ובוודאי לא כאשר חיללו בצלבי קרס את המצבות שבבית העלמין היהודי המקומי. וכך, כמו ילדי שוליים רבים אחרים, חיפשתי לעצמי נחמה בתרבות המקומית ובעולמם של גיבורי-על. בעולם הדמיוני בו חנונים כמו קלרק קנט מרביצים לרעים ולא להיפך.
אבל כשהגעתי לאמצע הדרך בלימודיי בבית הספר התיכון התגלה לי משהו ששינה את חיי. מאחורי החיצונית המסכנה שלי היה לי “כוח עליון” נסתר משלי: כוחו של ההומור. לפתע הפכתי למוקיון הכיתה, לא הפסקתי לשעשע את המורים ואת חבריי לכיתה. עכשיו החבר’ה אהבו אותי יותר, והרעים נטו פחות להכות אותי. מאוחר יותר למדתי שהייתי בחברה טובה; קומיקאים יהודים רבים היו גם הם ליצני הכיתה בילדותם.
רק מאוחר יותר שלפתי מכיסי את הכיפה. למדתי קולנוע באוניברסיטה, ואחרי גמר הלימודים התחלתי בקריירה רבת סיפוק בהפקות קולנוע וטלוויזיה. אבל משהו היה עדיין חסר. בסופו של דבר, מה שמעסיק את תעשיית הבידור הוא השטחי והאופנתי. וכשחיפשתי משהו רציני יותר להקדיש לו את חיי, מצאתי את עצמי חושב יותר ויותר על האמונה שלי.
התחלתי לבקר בשיעורים, הקפדתי יותר על שמירת מסורת. התעוררותי הרוחנית לא הייתה משהו דרמטי. במהלך המסע הזה פגשתי רבנים ורבניות שהפכו למורי דרך ול”גיבורי העל” החדשים שלי. אלו היו מלאי שנינות ופליאה, בכלל לא כמו הפינגווינים “בחולצה לבנה/חליפה שחורה” המפוחלצים שציפיתי לפגוש. גם הנשים הפתיעו אותי. הן היו אמיצות, בוטחות בעצמן ובעלות חשיבה חופשית, לא שפחות-מטבח סטראוטיפיות, לובשות סמרטוטים וכנועות. באמצעות הליצנים העבריים הקדושים האלה התחלתי לבסוף להעריך את אותן בדיחות ההומור השחור שסופרו סביב שולחן ליל הסדר ואת התפקיד הממשי מאוד שהקומדיה מילאה בסיוע ליהודים במשך דורות של רדיפה.
ואכן, ההומור – שכולו קשור לפרדוקסים ולרגישות לאבסורד – ממלא תפקיד משמעותי באמונה היהודית. כמו שאומרת הבדיחה הישנה: אם אתה לא חושב שלאלוקים יש חוש הומור, בטח לא ראית מימיך ברווזון אוסטרלי.
אבל הרדיפות עדיין נמשכות וגם אין שום סימן שהן נרגעות. בערב השנה החדשה, סוף 1999, תלה העולם את תקוותיו בשחר המילניום החדש, שבו קיווינו סוף-סוף להיפרד לשלום מהמאה שהייתה עקובה מדם יותר מכל ההיסטוריה. במקום זה התחילה המאה ה-21 באינתיפאדה החדשה, במתקפות הטרור של ה-9/11 ובמתקפות נפץ קטלניות אחרות בלונדון ובמדריד. ומי היה מעז לדמיין שהמנהג העתיק והברברי של עריפה יחזור לעולם המודרני עם הוצאתם להורג של “כופרים” יהודים דוגמת דניאל פרל, כתב ה”וול סטריט ז’ורנל”? אומות כמו איראן וצפון קוראה מנפנפות באיומים על שלום העולם בעוד דיווחים על רצח עם בדרפור כנראה מצביעים על כך שלא הצלחנו ללמוד את לקח השואה. וקרוב יותר לבית, חדשות הערב מביאות חזון בלהות של אלימות וטרגדיה נטולת טעם, בצד דיווחים על אי-שפיות רדודה וחסרת בושה של אנשי שם.
ועם כל הצרות שבעולם, עדיין נוכל לשאול: מה נשאר במאה ה-21 שקומיקאים יהודים יכולים להתבדח עליו?
כשאני מהרהר בסוגיות המדכאות ביותר והמלחיצות ביותר של זמננו, הצחוק בפני הפחד יכול להיות הכרזה רבת עוצמה של התנגדות. אם אנו מוצאים שאויבינו צרים עלינו מכל הצדדים, ההומור יכול לשמש גם כנשק נגד הרעים וגם כמנוף להרמת המורל. חוץ מזה, הומור הוא כלי נשק קל שקל לשאת אותו, שיכול לעבור בקלות דרך הבדיקות הביטחוניות של שדות התעופה!
