משה מכנס את ראשי השבטים (המכונים גם 'מטות') ומעביר להם את דיני הנדר והשבועה:

אדם שנדר או נשבע עליו לקיים את דבריו; אב יכול להפר את נדר בתו הצעירה; בעל רשאי להפר את נדרי אשתו; במידה והבעל או האב שומעים את הנדר ולא מפירים אותו הנדר חל על הנודרת.

המלחמה במדין

"נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תאסף אל עמיך" אומר האלוקים למשה. משה מגייס 12,000 חיילים, 1,000 מכל שבט, ושולח אותם למלחמה יחד עם פינחס, כלי הקודש והחצוצרות. הם הורגים את מלכי מדין ואת הגברים במחנה, שובים את הנשים והטף, שורפים את הערים ושבים אל המחנה כששלל רב בידיהם.

משה כועס כשהוא מגלה שהם הותירו את הנשים בחיים. "הלא הן היו אלו שהחטיאו את בני ישראל בזנות בעצתו של בלעם!" הוא קורא. על פי ציוויו הורגים החיילים את הנשים ואת הזכרים בטף.

כדי להיטהר ממגע במת שאירע במהלך המלחמה, מצווה משה לחיילים להמתין מחוץ למחנה שבעה ימים במהלכם הם יטהרו. כמו-כן, יהיה עליהם לטהר את הבגדים והכלים.

אלעזר, הכהן הגדול, מוסר לעם כי לא ניתן להשתמש בכלים שבזזו מן המדינים ללא הכשרת הכלים תחילה. כך יכשירו את הכלים: כלים בהם נעשה שימוש ישיר באש, יש להעביר באש. כלים בהם השתמשו בנוזלים רותחים יש להטביל ברותחים, ואת כל הכלים יש להטביל כדי לטהרתם מטומאת האלילים.

חלוקת השלל

את שלל המלחמה, אומר בורא העולם למשה, יש לחלק לשני חלקים שווים. חלק אחד יינתן לחיילים, והחלק השני לשאר העם שנותר בעורף.

מחלקים אלו יהיה על המקבלים לתת סכום מסויים לכוהנים וללויים. החיילים יעניקו 0.002 מן הרכוש לאלעזר הכהן, והיושבים בעורף יעניקו 0.02 ללויים. החלוקה מתבצעת והתורה מונה את הסכומים השונים שהתקבלו משלל המלחמה.

כאות תודה לבורא העולם על המלחמה המוצלחת ועל כך שאיש לא נפגע מביאים קציני המלחמה את תכשיטי הזהב השונים כקורבן.

בני גד ובני ראובן מקבלים חלק מעבר לירדן

לשבט גד ולשבט ראובן היו עדרי צאן גדולים. כשהם רואים את ארץ הגלעד וארץ יעזר – שהיו מזרחית לירדן – ארץ עשירה בשדות למקנה, הם מבקשים ממשה לקבל את הארץ לנחלה ולא לרשת חלק מעבר לירדן.

משה חושש כי הם מבקשים תואנה שלא להיכנס לארץ המובטחת והוא קורא: "האחיכם יצאו למלחמה כדי לכבוש את הארץ, ואתם תשבו פה?" הוא מזכיר להם את סיפור המרגלים ואת התוצאות המרות: דור המרגלים כולו נענש ומת במדבר. "מדוע תרצו לחטוא כפי שחטאו אבותיכם?"

אך בני השבטים מסבירים למשה כי הם מוכנים לצאת למלחמה יחד עם אחיהם כדי לכבוש את הארץ. הם יבנו ערים לצאן ולילדים והם עצמם ימשיכו במסע אל ארץ ישראל. רק לאחר שכיבוש הארץ יושלם הם ישובו לעריהם.

משה מאשר את בקשתם ומתרה בהם לקיים את הבטחתם ולסייע לכיבוש הארץ.

42 מסעות

ארבעים ושתיים מסעות נסעו בני-ישראל מיציאתם ממצרים ועד לתחנה האחרונה לפני הכניסה לארץ, על גבול ירדן. התורה מפרטת את כל המסעות ומזכירה את מיתת אהרן הכוהן (שאירעה בהור ההר) ואת מלחמת הכנעני מלך ערד שאירעה בעקבותיה.

הכניסה לארץ

"כשתכנסו לארץ, גרשו את כל היושבים בה והשמידו את פסליהם" אומר האלוקים לעם ישראל, "אם לא תעשו זאת הם יהיו כקוצים בעיניכם".

הוא ממשיך ומפרט את הגבולות המדוייקים של הארץ המובטחת. אלעזר הכהן ויהושע בן נון יעמדו בראש חלוקת הארץ, ונשיאי השבטים השונים יטפלו בחלוקה השבטית.

שבט לוי

שבט לוי העוסק בענינים שברוח לא יקבל שטח למרעה. על כל שבט להקצות לו מגרשים, ובנוסף לכך הם יקבלו 48 ערים – מתוכם 6 ערי מקלט (ראו בפיסקה הבאה).

ערי המקלט

כאשר אדם הורג אדם אחר בשוגג, עליו להימלט ל'עיר מקלט', ערים מיוחדות שהוקצו לצורך כך. כשהוא שוהה בעיר המקלט אסור לקרוב משפחת הנרצח ("גואל הדם") להרוג אותו כנקמה על מוות קרוב משפחתו. אם הוא יוצא מעיר המקלט רשאי גואל הדם להרוג אותו.

בעיר המקלט יהיה עליו לשהות עד מות הכהן הגדול.

הבנות היורשות

בפרשת פינחס קבע האלוקים כי בנות צלפחד יקבלו חלק בארץ ישראל למרות שבדרך כלל רק הגברים מקבלים חלק בארץ.

ראשי שבט מנשה התלוננו לפני משה רבינו: הלא אם בנות צלפחד יינשאו לגברים משבט אחר, הנחלה תעבור משבטנו אל בני השבט האחר!

כתגובה לתלונה זו קובע האלוקים כי בנות היורשות את אביהן צריכות להינשא לבני שבטן בלבד, כך לא תעבור נחלה משבט לשבט.

בנות צלפחד קיימו את הציווי ונישאו לבני דודיהן.