ספר דברים, פרשת ראה

הצדיק רבי מרדכי, קיבל פעם מאחד מחסידיו סך נכבד של 300 רובל על מנת לעשות בהם כרצונו.

מיד לאחריו, חסיד אחר נכנס לפניו ותינה את ליבו על בתו הצריכה להינשא ואין בידו פרוטה לפורטה.

במחשבה ראשונה חשב הצדיק לתת מידית את כל הסכום שקיבל לאותו נצרך, אך במחשבה שניה החליט מדוע לתת לאדם אחד, אולי לשניים ואלי בכלל כדאי לחלק להרבה נצרכים. הצדיק שהה מעט, חכך בדעתו, לבסוף נתן לאב את כל 300 הרובלים לצרכי החתונה.

כששאלוהו לפשר העניין הסביר: כאשר קיבלתי את הכסף, יכלתי להשתמש בו לצרכי הפרטיים או לתת אותו לאחרים. כאשר נכנס אלי אדם ועלה בדעתי לתת לו, פתאום עלתה מחשבה בדעתי אולי לחלק את הכסף לכמה אנשים. או אז נשאלה שאלה במוחי, איזו הנהגה באה מכיוון הקדושה ואיזו מהצד שכנגד?

כאשר שקלתי את העניין, קלטתי את הפואנטה! לתת לאותו אדם זהו כיוון הקדושה. כי, אם באמת הכוונה לחלק לכמה אנשים היא מצד הקדושה, מדוע לא עלה בדעתי לחלק את הכסף מיד כשקיבלתי אותו, אלא רק כאשר החלטתי לתת למישהו אחר, אז פתאום ה"יצר הרע" נהיה צדיק ומצא עוד טעמים להשאיר את הכסף אצלי..

רעיון דומה ניתן ללמוד מפרשת השבוע, בה לומדים אנו על הצורך בנתינת התרומה והביכורים לכוהן. למרות שכבר נצטווינו להביא את הביכורים לבית ה', אך שם לא נאמר מה לעשות עם זה.

כאן, מלמדת אותנו התורה מה לעשות עם הביכורים, ואז התורה גם מוסיפה ברכה לנותן: איש, אשר ייתן לכוהן לו יהיה - ממון הרבה (כדרשת חכמינו).

מדוע דווקא במצוות ביכורים צריך לומר לנו להביא לבית ה', רק לאחר מכן אנו מקבלים הסבר שהכוונה לתת לכהן. שיהיה כתוב במפורש מיד בהתחלה לתת לכהן ודי?

אלא, אשר אדם טרח, חרש, נטע, חיכה לפחות 3-4 שנים עד שיוכל להשתמש בפירות, כאשר סוף סוף צמחו פירות על העצים, מדוע זה עליו לתת את הפרי הראשון והמובחר ביותר לה', הרי הוא השקיע בזה את כל כוחותיו? ומימילא מתגנבת לליבו מחשבה, גם אני נצרך, אולי אשאיר חלק מהפירות אצלי ורק מעט אתן לכוהן. אולי אחלק לכמה נזקקים וכדומה.

על כך מזהירה אותנו התורה: עליך לדעת שהפירות אינם שלך, הם שייכים לה' – תביא בית ה' אלוקיך, אחר כך כאשר יהיה מונח בשכלינו שהפירות שייכים לה' אזי ניתן לתת אותם לכוהן בלי דעות קדומות המנסות להסיט אותנו מהכיוון הנכון.

כך גם כאשר אדם צריך לתת כספים לצדקה, עלולה להתגנב מחשבה שגם הוא נזקק, אולי לתת לישיבה, או אולי לתת למוסד חשוב יותר. מחשבות אלו, לא עלו בדעתו לפני שהוא נתבקש לתת, כנראה שהטענה המקורית איננה שייכת לכיוון הקדושה. העצה הבדוקה לכך היא קודם כל להחליט שהכסף אכן שייך לה' – תביא בית ה' אלוקיך, אז יהיה לנו ברור לתת את הצדקה למטרה איליה נתבקשנו.

סיכום פרשת ראה: ברכות על הר גריזים, קללות על הר עיבל


מה קורה בפרשת השבוע

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" פותח משה ומעביר לבני ישראל את הצו האלוקי הבא: לאחר הכניסה לארץ, יעבירו הכהנים לבני ישראל את הברכות לאלו שיקיימו את המצוות כשפניהם מופנות להר גריזים, ואת הקללות הצפויות לחוטאים הם יאמרו כשפניהם מופנות להר עיבל.

המקום אשר יבחר ה'

עם הכניסה לארץ על היהודים להשמיד את הפסלים, המזבחות והמצבות ששימשו את המקומיים לעבודת אלילים. לאחר שיבחר האלוקים במשכן קבע, יש לעבוד אותו רק במקום זה ולשם יש להביא את הקורבנות השונים.

כאשר שוחטים בהמה ואוכלים את בשרה אסור לאכול את דמה; בקורבנות המובאים לפני האלוקים, יש להזות מן הדם על המזבח.

עבודת אלילים

אל לכם לסור אחרי האלילים אותם עובדים הכנענים יושבי הארץ, מזהיר משה את היהודים ומוסר להם את הדינים הבאים העוסקים בעבודת אלילים:

· אסור לשמוע בקול נביא שציווה לעבוד אלילים גם אם הוא חולל נס; זהו ניסיון מאת האלוקים. יש להרוג את נביא השקר.

· יש להרוג אדם שמסית אחרים לעבוד עבודה זרה. אסור לאהוב את המסית או לכסות על פשעיו.

· כאשר עיר שלימה נכשלה בעבודה זרה, היא נחשבת ל"עיר הנידחת". יש להרוג את החוטאים ולשרוף את רכושה.

· עובדי האלילים היו נוהגים לשרוט את עצמם כשהיו מתאבלים על מת וכן לגלח את כל ראשם, אל להם ליהודים לנהוג במנהגים אלו.

מה מותר – ומה אסור – לאכול

משה מפרט את החיות והבהמות המותרות באכילה. סימני הבהמות הכשרות: העלאת גרה והפרסת פרסה. סימני הדגים הכשרים: סנפיר וקשקשת.

בנוסף הוא מפרט את הציפורים הלא כשרות האסורות באכילה, ושב על האיסור לאכול גדי בחלב אמו.

מצוות התלויות בארץ

עם הכניסה לארץ המובטחת יהיה על היהודים לשמור על מצוות שונות שקשורות בארץ ובעבודת האדמה.

· מעשר שני: לאחר שמפרישים מן היבול חלק לכוהנים וללויים, יש להפריש חלק נוסף המכונה מעשר שני. מעשר זה מותר באכילה גם לאלו שאינם לויים או כוהנים, אך עליהם לעלות לירושלים ולאכלו שם בטהרה. לחילופין, ניתן להמיר את המעשר בסכום כסף, להעלות את הכסף לירושלים ולרכוש שם תמורתו כל מזון שיחפצו.

· אם המעשרות המיועדים ללויים ולעניים לא חולקו כיאות, יש לבער אותם מן הבית מדי שלוש שנים.

· בשנה השביעית – הנקראת "שנת שמיטה" – כל החובות הכספיים בטלים.

עוד דינים

· יש לסייע לעניים, לתת להם צדקה ולהעניק להם הלוואות. גם כאשר שנת השמיטה קרבה (בה בטלים כל החובות), אסור להעלים עין מן העניים ויש להלוות להם, וכשכר על כך יברך האלוקים את בני-ישראל.

יש לשחרר עבד או שפחה עבריים לאחר שש שנים. בשעת השחרור יש להעניק לו/ה מן הצאן, הגורן והיקב. אם העבד לא רוצה להשתחרר יש לרצוע את אוזנו במרצע והוא הופך לעבד עד לשנת היובל.

· יש להעניק את בכור הצאן והבקר לכוהנים המקריבים אותו – כל עוד ואין בו מום.

שלוש רגלים

· יש לשמור את חג הפסח בהקרבת קורבן מיוחד לפסח ובאי-אכילת חמץ במשך שבעה ימים.

· יש לספור שבעה שבועות מחג הפסח, ובתומם לחגוג את חג השבועות.

· בחג הסוכות חוגגים ושמחים במשך שבעה ימים.

· יש לבוא למקום בו בחר ה' בשלושת רגלים אלו ולהביא קורבנות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לעולם אל תפסיד, הרשם לניוזלטר שלנו

כתבות אחרונות

בחירת העורך

תיהיה בקשר איתנו

הכתובת שלנו:

 

2851 SW 58 Manor

Fort Lauderdale FL 33312

954.592.5151