הפוך על הפוך

חייל צה”ל, שאכל במהלך פעילות צבאית של יחידתו כריך ובתוכו בשר חזיר, נשפט ונשלח ל-11 ימי מחבוש.

בשל הביקורת הציבורית על העונש החריג, ופנייה שנעשתה לדובר צה”ל בוטל העונש לחלוטין והחייל שוחרר לביתו.

“בשורה התחתונה, טעינו”, הודה דובר צה”ל, תת-אלוף מוטי אלמוז. “בצה”ל נמשיך לשמור על כשרות מחד, אך לא נחטט בכריך של חייל מאידך”, כתב אלמוז בעמוד הפייסבוק שלו. “קיימים מתחים בחברה הישראלית ויש עמדות ודעות שונות. בצה”ל יש מקום לכולם”.

שרת התרבות והספורט מירי רגב, מי שהייתה בעברה דוברת צה”ל, יצאה נגד ביטול עונש המחבוש לחייל ואמרה: “בצבא אסור לאכול חזיר, חד וחלק. החייל היה צריך להיענש, ולא היה צריך לבטל עונש כזה, כדי להעביר מסר. חזיר, אתה רוצה – תאכל בבית. לא בצבא ולא כשאתה על מדים.”

כיהודי חילוני וכמי ששרת בצה”ל, אני מצטרף לעמדתה של השרה מירי רגב. אין להפר בשום דרך את פקודות צה”ל, פקודות המיועדות לחיילים חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים וקובעות שבצה”ל אוכלים אוכל כשר.

מה אתם הקוראים חושבים ? … לפני שתמהרו להביע דעותיכם, אני ממליץ שתקראו את הסיפור הבא שבחרתי להעניק לו את השם – “הפוך על הפוך”.

באחת הטיסות שלי, משך את תשומת ליבי איש שישב לשמאלי ואכל קציצת בשר לא כשרה.
על מעטפת הארוחה שלו היה תווית עם שמו: “מר ווינשטיין”, מה שהעיד על היותו יהודי.

נשענתי אחורנית עד שסיים לאכול ופניתי אליו: “תסלח לי אדוני, אני לא מתכוון להיות חוצפן או לפגוע בך, אבל אפשר לשאול אותך שאלה?”
“בוודאי” ענה.

“אתה יודע שאתה יכול לבחור בארוחה כשרה בטיסה זו”?

הוא נעץ בי מבט וענה: “אני לא אוכל כשר”.

“למה אתה מתכוון? אתה מתכוון שבביתך אתה שומר על כשרות אבל מחוץ לבית אתה אוכל הכל? או שמא כשרות בעינייך היא מצווה שאינה חשובה”?שאלתי.

“לא”, הוא ענה, “אני לא אוכל כשר וזוהי בחירתי החופשית. בחרתי כך מכיוון שהקב”ה ציווה זאת וכל דבר שהקב”ה אומר, אני עושה בדיוק ההיפך!!!”.

הופתעתי לשמוע את האיבה שבקולו ועוד יותר נדהמתי כשראיתי ספרות מקועקעות על זרועו כשהפשיל את שרווליו.

“אתה באמת רוצה לדעת?” שאל אותי. שמתי לב שהוא מדבר כאילו עניין זה מתרוצץ בראשו מזה זמן רב ושכעת הוא רק מבטא את רגשותיו בקול.

הנהנתי בראשי, והוא המשיך… “זה היה הבן שלי…”, הוא אמר, “זה היה הדבר האחרון ששבר אותי, החזקתי מעמד לאורך כל הדרך עד שיום אחד כבר לא יכולתי. במהלך כל זמן שהותי במחנה הריכוז הייתה לי רק שאיפה אחת – לראות את הבן שלי קסריאל מנחם משתחרר מהמחנה. אמא שלו כבר מזמן הלכה לעולמה וכן האחים והאחיות שלו, אבל אנחנו נשרוד!!! הייתי בטוח בזה.

יום אחד, כל האסירים כונסו למסדר. במקום היו מספר דלתות סודיות לכניסה לשטח בו מבצעים תליה מרוכזת של האנשים.

הייתה זו תחושת אימים. בני אחז בידי בחוזקה כזו שכמעט ונעצרה זרימת הדם בעורקיי.
כולנו התחלנו לרוץ בבהלה כדי לברוח מקו האש. איבדתי את בני במהלך הכאוס שנוצר ומאז לא ראיתיו.

כעבור זמן, סיפרו מכריי מהמחנה, שראו חייל שאחז בבני וירה בו”.

כשהוא מוחה את דמעותיו, המשיך בכעס: “הקב”ה אומר להביא ילדים, אני הבאתי ונלקחו ממני כולם!

אז עכשיו כל מה שהקב”ה מצווה לעשות, אני עושה בדיוק ההיפך. הוא מצווה לאכול אוכל כשר ואני אוכל טרף, הוא אומר לשמור שבת ואני נוסע ברכב והולך לעבודה, אני לא מעוניין לשמור אף אחת מהמצוות. כל מה שהוא אומר אני עושה בדיוק ההיפך”.

נדהמתי למישמע סיפורו, לא יכולתי לומר מילה. במהלך שש שעות הטיסה שנותרו שררה דממה מוחלטת בינינו. נחתנו ביוסטון וכל אחד הלך לדרכו.

חלפו כ- 4 שנים והחלטתי לנסוע עם משפחתי לטיול בארץ הקודש, ארץ ישראל, לכבוד החגים.
תרנו וטיילנו בכל חלקי הארץ . יום הכיפורים הגיע ולתפילת היום הקדוש הצטרפתי לבית כנסת בירושלים. יצאתי החוצה כדי לשאוף אוויר צח, כשהבחנתי בדבר מוזר: איש זקן יושב בסמוך על ספסל בתחנת אוטובוס ומעשן. נתקפתי בהלם! פתאום זיהיתי את האיש שהיה לא אחר ממר ווינשטיין.!!! “בוודאי קיימת סיבה חשובה מדוע אני נפגש עימו ביום הקדוש ביותר בשנה”, חשבתי.

ניגשתי לעברו ואמרתי: “הנה שוב אנו נפגשים. מצחיק איך החיים מפגישים בין אנשים והם תוהים מה הסיבה או המסר המסתתר בכך. השנים חולפות, ושוב דרכיהם מצטלבות ואולי אז הם מבינים למה הם נפגשו מלכתחילה….

אני בטוח שאתה יודע שיום כיפור היום. בבית הכנסת עומדים לקיים תפילת ‘יזכור’, בוא איתי והזכר את שם הבן שלך שמת על קידוש ה’ ותתפלל לעילוי נשמתו. זאת יכולה אולי להיות ההזדמנות היחידה שלך להזכיר את שם בנך. אתה לא חושב שהגיע הזמן להזכיר את נשמתו בבית משפט של מעלה?”

דמעות מלאו את עיניו. חיבקתי את זרועו בשלי, והובלתי אותו לתוך בית הכנסת.

צעדנו לעבר החזן וביקשנו לערוך תפילת השכבה מיוחדת. מר ווינשטיין לחש את שם בנו: “קסריאל מנחם בן יחזקאל סרגה”.

לפתע חוורו פניו של החזן, אגלי זיעה עלו במצחו, ועיניו כאילו יצאו מחוריהן, הוא הסתובב לעברו של מר וויינשטיין שעמד לצידי וזעק בקול חנוק…. “אבא!!!” ואז….. התעלף!