IsraPost - 1333

כ"א ניסן ה'תשפ"ב 4/22/2022 22 B&W - 22 חוויותי מבית אמא ואבא: פעם כשאני הייתי ילדה המימונה הייתה ידועה רק לבני העדה. אך מאז, עברו הרבה מים בירדן, ובתודעה הציבורית בארץ. והמימונה הפכה נחלת רבים, גם לא בני העדה. רבים חוגגים או מוזמנים לחברים מהעדה. אני רוצה לחלוק אתכם את סיפור המימונה, כפי שאני חגגתי בבית הוריי. וכפי שהיא זכורה לי בצורתה הכי אוטנטית שאפשר. כולל סיפורים של הוריי ממרוקו. על המנהגים שם. שתמיד סופרו לנו בערגה רבה. וגעגועים למקום ממנו באו. את המימונה חוגגים בערב האחרון של חג הפסח: כילדה ציפיתי לערב הזה, כל שנה. ההכנות לערב הזה נעשות כל השנה. וגם במשך הפסח.את הריבות, אמא מכינה במשך כל השנה, לפי עונות הפרי, ושומרת למימונה. כל מרוקאית שמכבדת את עצמה, חייבת להגיש ריבות מעשה ידיה בערב הזה. זה לא ממש ריבה אלא קונפיוטורה. או אפילו פירות שלמים. כמו חצילונים, מבושמים בציפורן, קינמון וגינגר. טובלים בסירופ נהדר. תפוזים ולימונים שלמים חתוכים לארבע לא עד הסוף, ומסמרי ציפורן נעוצים בהם. ובושלו בסירופ סוכר. ריבת גזר. ריבת סלק אדום, ריבת חבושים, ריבת ענבים. ועוד. את העוגיות הכינו במשך החג. עוגיות מרציפן, פירות מיובשים ממולאים במרצפן ציבעוני, מספאנה, אני קוראת להן עוגיות מלכותיות, עוגיות חובה בכל חינה מרוקאית.., עוגיות קוקוס אפויות בסלסלות נייר קטנות, עוגיות מרנג עם קוקוס. כדורי גזר מבושל עטופות בפתיתי קוקוס. ועוד... לשולחן הוגשו מגשי אגוזים מכל המינים, ותמרים. ואיך לא קערת הזהאבן, הלא הוא קצף הביצים והמסטיקא. זבאן מסמל טוהר. וחג. וגולת הכותרת היא המופלטה שבלעדיה שום מימונה אינה ראויה להיקרא מימונה. שנאכלת עם חמאה ודבש. מלווה בתה נענע, חם ריחני, מתוק ומלא קצף. כילדה זכור לי, שתפקידנו היה לעמוד בתור לפתיחת המכולת, שנפתחה במיוחד לכבוד המימונה, על מנת שאפשר יהיה לרכוש קמח ושמרים למי שהכין מופלטה עם שמרים. (אמא שלי הכינה ללא שמרים), ובירה לבנה. הבירה הלבנה שימשה להכנת ה"חמירה" שזה השאור, שממנו אח"כ יאפו לחם במשך השבוע. בינתיים אמא החלה את מירוץ סידור ועריכת השולחן למימונה. השולחן המפורסם, שכולו מתוקים, סמלים מתנובת הארץ. כיאה לארץ זבת חלב ודבש. כל הסמלים הונחו על השולחן שלנו. השולחן קושט בכד, ובו צרור יפה וטרי של נענע, כד עם שיבולים ירוקות. וכד עם ענפי פול בתרמיליו. הונחה קערת דבש, וצלחת חמאה. למופלטה. כד חלב, וכד של לבן, קערה עם תערובת של קמח ובירה. להכנת השאור. ביצים 5 על השולחן הייתה גם קערה גדולה, שהכילה קמח, טריות, לא מבושלות, מטבע כסף (שתמיד חיפשנו לדוג משם) תרמילי פול, ותמרים. מהקערה הזו אמא פיזרה קמח על אורח שניכנס למזל ברכה והצלחה. לאנשים לא היה איכפת להתלכלך קצת, זה היה אחד ממנהגי החג. שנעלם לצערי מהרבה בתים מטעמי ניקיון. היו גם שלבים שזכור לי שכהאנשים כבר ליבם טוב היה ביין ובערק, עפו גם ביצים תוך כדי קריאת תרבחו ותסעדו. ואף אחד לא התלונן. הייתה גם צלחת עם דג שלם למזל ברכה שפע ופריון. (תמיד זה היה קרפיון וכילדה זה היה הדבר שהכי לא אהבתי לראות על השולחן). לאמא יש כלים מדהימים ממרוקו, להגשה של הכיבודים. וראינו אותם רק במימונה. אלו הם כלי הכסף בעבודת יד, כלי לקוביות סוכר, כלי לעלי תה. וכלי לחמאה. וכמובן "הבראד" הלא הוא קומקום התה המרוקאי. מזל = מימונה בית פתוח, שמחה, מופלטה, תה עם נענע, = מימונה ודברי מתיקה. יהודי מרוקו. = מימונה היה משהו שאמא מעולם לא שכחה להניח אחר כבוד על השולחן, והוא היה גאוותה. גוש סוכר שהיא הביאה אתה מקזבלנקה כשעלתה לארץ. קראנו לו חללית. כי הוא ניראה כמו אורביט של חללית.במרוקאית "לאקאלב דאה סכאר" הלב של הסוכר. אך הכוונה לליבה. כמו ליבת גזע. ואכן ניראה כך. והוא היה גאוותה בכל מימונה. כי אי אפשר היה למצוא בארץ. והוא היה גם הזיכרון ממרוקו. והיא שמרה עליו מכל משמר. זכור לי את השאלה שכל חברותיה שאלו מאיפה יש לך את זה. ובגאווה היא סיפרה איך היא שמרה על זה כל הדרך ממרוקו. וגם אותו ראינו רק במימונה (יהדות מרוקו בשנות החמישים, עלתה עם מזוודה ביד, בלי קונטיינר, הכל נישאר מאחור. רק דברים אישיים ביותר וחשובים ביותר הם העלו אתם. ואמא הביאה את כלי הנחושת שלה להכשרת בשר, וכלים למימונה. כוס קידוש. וספרי תפילה. הפטיפון ותקליטים. לערב הזה יצאו גם כלי הכסף המדהימים. אחד לקוביות סוכר להמתקת התה. קוביות סוכר היו צופר בימים ההם. והם הוגשו בפסח, במיוחד לסבתי שהמתיקה בהן את התה והקפה שלה. לפעמים היא המתיקה אותם, על ידי נגיסה קטנה, מתמר מתוק, שהחזיקה ביד תוך כדי לגימת התה או הקפה. תנסו מאד טעים. התה המרוקאי עשוי מנענע, עלי תה אדום, והרבה סוכר. את התה מוזגים מגבוהה כשזרבובית הבראד נוטה לכיוון הכוס, ובתנועות עולות ויורדות נמזג התה, חייבים לראות בועות. מטרת צורת המזיגה הנ"ל היא הפצת ניחוח הנענע. ובזמן לגימת התה על האורח להשמיע קולות הנאה. כסימן הוקרה למארח, וכסימן שהוא נהנה אצל מארחו.ואחר כבוד בין העוגיות לריבות לדבש והחמאה נחה לה המופלטה המלכה של הערב על מגש. המגש היה עמוס לעייפה. וכל הזמן מופלטות חמות, זרמו לשולחן כי נטרפו במהירות ע"י האורחים, שבוא ויצאו כל הערב. אמא מכינה עד היום כמה ק"ג של מופלטה. כי את הראשונים טורפים בני הבית שמסתובבים סביב, והנכדים. שלא יכולים להתאפק. ורק אז השאר נישמר לאירוח. הערב הזה הוא ערב של שמחה ובתים פתוחים. אנשים נוהגים לעבור מבית לבית. המנהג הוא ממרוקו שבו = היהודים, כולם או רובם, גרו בשכונות במרוכז, (מלח שכונה סגורה במרוקאית) וכך הדלתות היו פתוחות לרווחה בערב הזה לכולם. עברנו מבית לבית כילדים כי מותר. ואספנו אגוזים ודברי מתיקה. ואף אחד לא אמר אסור. זה היה מין כייף שקשה לתאר. כל החלומות של הילדים התגשמו באותו ערב. (זה מזכיר לי את הלואין של הגויים) במרוקו המימונה הייתה הזדמנות לארח את השכנים המוסלמים. וגם הם לקחו חלק בשמחה, ולפי סיפורי אמא הגיעו בקריאות שמחה וקריאות "תרבחו ותסעדו, עם כדי חלב, ולבן כאות וכסמל לאחווה וסובלנות, ומגשים עמוסי פירות ותמרים, מטעמי כשרות לא הביאו אוכל. ואכן יהודי מרוק חיו באחווה וסובלנות עם שכניהם המוסלמים. יש הטוענים שזהו יום שנוצר עם הזמן, במיוחד כיום פתוח על מנת לחלוק ולשמוח עם השכנים המוסלמים. גם אם לא, עצם המחשבה מעוררת קינאה. שאפשר גם אחרת. לפי המסורת אין בעל הבית חייב להימצא בביתו כל הזמן בערב הזה. אפשר לארח חלק מהזמן, וחלק מהזמן להתארח, כך זכור לי בכל אופן. הייתה שירה כל הערב של האורחים. פיוטים ושירה מרוקאית שזכורה לי עד היום. היה לנו גם פטיפון וג'ו עמר היה הסטאר אז. ומדי פעם היו גם יללות זראראת, שזה מן קולות שמחה שמייצרים על ידי הזזת הלשון מצד לצד . וזה היה שמור רק לנשים. גברים לא עושים זאת. עד היום זהו קול של שמחה בכל אירוע מרוקאי. חתונה ברית, בר מצווה או כל אירוע. ובדרך כלל הסבתה הייתה מומחית לזה. את זה אני לא יודעת לעשות. אולי כשאהיה זקנה... והיום כשבגרתי ואני אמא לשלוש בנות מקסימות, זכור לי הכל. ואת היום הזה אני מעולם לא מפספסת. כל שנה הבית שלי פתוח לכל החברים, שמביאים חברים. והשמחה גדולה. וגם בנותיי כמוני מצפות לערב הזה. כי מופלטה אוכלים אצלנו רק במימונה. כי רק במימונה יש לה טעם מאד מאד מיוחד. ומי ייתן ושכולנו נוכל לארח ולהתארח אצל כל בני עמנו והסובבים אותנו, סובלנות ואחווה ולב פתוח, מי ייתן וימים אלו ישובו. והבתים והלבבות שוב יהיו פתוחים ללא מורא. "פיין דוק ליאם" היכן הם הימים ההם... מאת: צוות ישראפוסט מימונה מאת: סאם זיברט סיפורי בלשות ישראליים בית הספה בהתחלה היא לא ייחסה לזה חשיבות, אך זה הציק לה אי שם בחלק האחורי של ראשה. היא לא ידעה להגדיר לעצמה מה שם הפריע לה, ולכן ניסתה לזנוח את המחשבה. אך זה נשאר שם ונתקע, עד שנפל לה האסימון. היא הבינה מה היה חריג לה. למה הוא היה צריך לשמור בזכרונות הטלפון הנייד שלו את שם העסק? למה ? זה מצריך בדיקה. אורנה ובעלה מחזיקים את אותו מכשיר סלולארי. הם שניהם קיבלו אותו במסגרת שדרוג שעשו והם לקחו את אותו סוג. לא פעם קרה, כשהיא רצתה לבצע שיחה היא ניגשה בטעות למכשיר הקרוב אליה, והתברר שהוא לא שלה, אלא של בעלה. בהתחלה, היא שמה שרוך צבעוני כדי להבדיל בין שלה לשלו, אך אחד הילדים הרס את זה וכך זה נשאר. באותו בוקר של שבת היא רצתה להתקשר לאמה, וניגשה אל הנייד שלה. היא משוחחת איתה מספר פעמים ביום, לכן היא כבר , דבר send התרגלה ישר ללחוץ על כפתור ה שמציג מיידית את מספרי הטלפון האחרונים שחוייגו. היא מדפדפת עד שמגיעה למספר של אמה. כך עשתה באותו בוקר, אלא ששוב הגיעה למכשיר של יהודה, בעלה. כשלא מצאה את המספר של אמה, הבינה ששגתה במכשיר וניגשה לשלה. לפני שהניחה אותו היא שמה לב לאחת השיחות האחרונות. ‘בית הספה’ היה רשום בצג המכשיר. עברו יומיים שלושה עד שהחליטה להסתכל שוב. זה לא היה נראה לה משונה כ”כ, ומצד שני לקח לה זמן להבין שזה מוזר לשמור בזכרון שם של בית עסק, ועוד עסק כזה שהוא על בסיס קניה חד פעמית. היא ניצלה באותו ערב את ההזדמנות, וניגשה לבדוק זאת שוב. אכן בספר הטלפונים שלו בנייד, יש רישום של בית הספה. “איזה חמוד הוא” חשבה לעצמה אורנה “מנסה להפתיע אותי”. זה זמן מה שהם מדברים על החלפת הסלון. שילוב של זמן, שלושה ילדים וכלב לא עשו חסד עם הריהוט הישן. יום המשפחה קרב, ואפילו שזה לא מתאים לאופיו של יהודה, היא סברה שהוא רוצה לחדש את הבית. מקסים מצדו, הבעיה היא שהיא לא סומכת על הטעם שלו. היא לא תוכל לחיות עם הבחירה שלו, במידה והיא תהיה רעה. במקום לשוחח איתו על זה, היא פנתה למחשב האישי שלה. היא החליטה להציץ באתר העסק, ולראות איזה דגמים הם מציעים. לאחר מכן היא תחשוב איך לפנות אליו. היא פתחה את דף החיפוש של גוגל והקישה: “בית הספה”. היא לא הבינה את מה שראתה, אז ניסתה שוב. “גוגל לא מצא תוצאות מתאימות עבור מילים אלו” כך נרשם במחשב “האם התכוונת לבית הספא. הצג אפשרויות...”. אורנה לחצה על הקישור וגוגל נתן את האתר הראשון שמתאים לכינוי זה. נשימתה נעתקה. היא פחדה להיכנס לאתר, אבל העזה להתקשר אלי. כשישבנו יחד, נכנסנו אל האתר מהמחשב הנייד שלי. היא פחדה שבעלה יראה במחשב איכשהוא שזה מה שהיא חיפשה ולכן סגרה את חלון החיפוש. ‘בית הספא’ הציע אכן עיסויים, טיפולים וספא, אולם ניתן היה גם לקבל חדר לחצי יום או לכמה שעות. הרבה מקומות מציעים חבילות כאלה ולמיניהם. מספר הטלפון של המקום היה מספר נייד, והוא תאם למספר הטלפון שאורנה מצאה במכשיר של יהודה. שנינו הבנו שאם המספר הזה רשום לו בזכורונות, הרי שזה מקום קבוע שהוא משתמש בו או מקום שהוא מתכוון להשתמש בו. ישבנו עוד כמה דקות על מנת לתכנן את הצעדים הבאים שלנו. אם עד עכשיו אורנה היתה פאסיבית ותמימה, הרי שכרגע היא היתה חדה ומעשית, והיא היתה המקור לרעיון שלנו. יצאתי לדרך. הצעד הראשון היה להתקשר לבית הספא, וללמוד מעט את הנהלים: כיצד מזמינים חדר ומה טווח המחירים, אמצעי תשלום וכדומה. לאחר מכן ניגשתי לקניון הקרוב לביתי וקניתי דגם מיושן וזול של מכשיר סלולארי עם מספר חדש לגמרי. את המספר העברתי לאורנה. הצעד הבא היה תלוי בה. היא נכנסה לספר הטלפונים של יהודה. הגיעה לערך של בית הספה, והחליפה את המספר שהיה רשום שם במספר החדש שקניתי. כעת, היחידי בעולם שיכול להתקשר למספר החדש שלי חייב להיות יהודה, כשברור לכל המעורבים מה הוא מחפש שם. כרגע, אנו מנסים לגלות עם מי. להיות צמוד למכשיר טלפון נוסף זה לא תענוג גדול, אבל זאת העבודה. כמה ימים לאחר שהתחלנו, התקשר הנייד החדש. “ספא” אמרתי כשעניתי. “בוקר טוב” ענה הקול מהעבר השני “אני צריך חדר להיום בשעה שתיים”. הסברתי לקול שהיום מעט לחוץ, אבל אם יחכה רגע על הקו אני אוודא שאפשר. שמתי אותו בהמתנה והתקשרתי מהקו השני לבית הספא המקורי. כשנאמר לי שיש מקום, אישרתי גם ליהודה שיש עבורו חדר. ההזמנה בוצעה. כמו בחג האסיף, כל מה שצריך לעשות זה לצאת ולקטוף את הפירות. לא צריך לחכות שעות על שעות, לא צריך להיות דרוך אם הוא ישים לב או יחשוד, אלא פשוט לחכות ולקטוף אותו. בשעה אחת וחצי חיכיתי במקום. מרחוק ראיתי את רכבו מתקרב ותיעדתי אותם נכנסים למקום. שעתיים וחצי לאחר מכן הם יצאו, ועצרו בחנות הנוחות הקרובה בתחנת הדלק. הוא הזמין אותה לקפה, והם התחככו זה בזו. משם המשיכו בנסיעה. העובדה שהם צריכים חדר מושכר, מעידה על זה שאין לה אפשרות לארח את יהודה בביתה, לכן נצמדתי אליהם כשהחלו להיכנס לרחובות קטנים יותר בעיר. יהודה עצר, ואני זרקתי את האופנוע שלי על המדרכה. הבחורה ירדה מהרכב, ואני אחריה. היא הלכה עד פינת הרחוב, ופנתה ימינה עד שהגיע לרחוב המקביל, ומשם אל הבנין ולדירתה. רשמתי את השם שהיה רשום על הפעמון. תיק סגור. .03-5322520 הכותב הינו סאם זיברט, בעליו של "סייט חקירות" הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים. הנפשות ופרטים נוספים שונו למניעת זיהוי הלקוחות. הקלק על שם העסק או כותרת כתבה לפרטים נוספים הקלק על שם העסק או כותרת כתבה לפרטים נוספים

RkJQdWJsaXNoZXIy MTQ0OTE=