מימונה

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב print
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook

חוויותי מבית אמא ואבא: פעם כשאני הייתי ילדה המימונה הייתה ידועה רק לבני העדה. אך מאז, עברו הרבה מים בירדן, ובתודעה הציבורית בארץ. והמימונה הפכה נחלת רבים, גם לא בני העדה. רבים חוגגים או מוזמנים לחברים מהעדה. אני רוצה לחלוק אתכם את סיפור המימונה, כפי שאני חגגתי בבית הוריי. וכפי שהיא זכורה לי בצורתה הכי אוטנטית שאפשר. כולל סיפורים של הוריי ממרוקו. על המנהגים שם. שתמיד סופרו לנו בערגה רבה. וגעגועים למקום ממנו באו.

את המימונה חוגגים בערב האחרון של חג הפסח: כילדה ציפיתי לערב הזה, כל שנה. ההכנות לערב הזה נעשות כל השנה. וגם במשך הפסח.את הריבות, אמא מכינה במשך כל השנה, לפי עונות הפרי, ושומרת למימונה. כל מרוקאית שמכבדת את עצמה, חייבת להגיש ריבות מעשה ידיה בערב הזה. זה לא ממש ריבה אלא קונפיוטורה. או אפילו פירות שלמים. כמו חצילונים, מבושמים בציפורן, קינמון וגינגר. טובלים בסירופ נהדר. תפוזים ולימונים שלמים חתוכים לארבע לא עד הסוף, ומסמרי ציפורן נעוצים בהם. ובושלו בסירופ סוכר. ריבת גזר. ריבת סלק אדום, ריבת חבושים, ריבת ענבים. ועוד.

את העוגיות הכינו במשך החג. עוגיות מרציפן, פירות מיובשים ממולאים במרצפן ציבעוני, מספאנה, אני קוראת להן עוגיות מלכותיות, עוגיות חובה בכל חינה מרוקאית.., עוגיות קוקוס אפויות בסלסלות נייר קטנות, עוגיות מרנג עם קוקוס. כדורי גזר מבושל עטופות בפתיתי קוקוס. ועוד… לשולחן הוגשו מגשי אגוזים מכל המינים, ותמרים. ואיך לא קערת הזהאבן, הלא הוא קצף הביצים והמסטיקא. זבאן מסמל טוהר. וחג.

וגולת הכותרת היא המופלטה שבלעדיה שום מימונה אינה ראויה להיקרא מימונה. שנאכלת עם חמאה ודבש. מלווה בתה נענע, חם ריחני, מתוק ומלא קצף. כילדה זכור לי, שתפקידנו היה לעמוד בתור לפתיחת המכולת, שנפתחה במיוחד לכבוד המימונה, על מנת שאפשר יהיה לרכוש קמח ושמרים למי שהכין מופלטה עם שמרים. (אמא שלי הכינה ללא שמרים), ובירה לבנה.

הבירה הלבנה שימשה להכנת ה"חמירה" שזה השאור, שממנו אח"כ יאפו לחם במשך השבוע. בינתיים אמא החלה את מירוץ סידור ועריכת השולחן למימונה. השולחן המפורסם, שכולו מתוקים, סמלים מתנובת הארץ. כיאה לארץ זבת חלב ודבש. כל הסמלים הונחו על השולחן שלנו.

השולחן קושט בכד, ובו צרור יפה וטרי של נענע, כד עם שיבולים ירוקות. וכד עם ענפי פול בתרמיליו. הונחה קערת דבש, וצלחת חמאה. למופלטה. כד חלב, וכד של לבן, קערה עם תערובת של קמח ובירה. להכנת השאור.

על השולחן הייתה גם קערה גדולה, שהכילה קמח, 5 ביצים טריות, לא מבושלות, מטבע כסף (שתמיד חיפשנו לדוג משם) תרמילי פול, ותמרים. מהקערה הזו אמא פיזרה קמח על אורח שניכנס למזל ברכה והצלחה. לאנשים לא היה איכפת להתלכלך קצת, זה היה אחד ממנהגי החג. שנעלם לצערי מהרבה בתים מטעמי ניקיון.

היו גם שלבים שזכור לי שכהאנשים כבר ליבם טוב היה ביין ובערק, עפו גם ביצים תוך כדי קריאת תרבחו ותסעדו. ואף אחד לא התלונן. הייתה גם צלחת עם דג שלם למזל ברכה שפע ופריון. (תמיד זה היה קרפיון וכילדה זה היה הדבר שהכי לא אהבתי לראות על השולחן).

לאמא יש כלים מדהימים ממרוקו, להגשה של הכיבודים. וראינו אותם רק במימונה. אלו הם כלי הכסף בעבודת יד, כלי לקוביות סוכר, כלי לעלי תה. וכלי לחמאה. וכמובן "הבראד" הלא הוא קומקום התה המרוקאי.

מימונה = מזל
מימונה = בית פתוח, שמחה, מופלטה, תה עם נענע, ודברי מתיקה.
מימונה = יהודי מרוקו.

היה משהו שאמא מעולם לא שכחה להניח אחר כבוד על השולחן, והוא היה גאוותה. גוש סוכר שהיא הביאה אתה מקזבלנקה כשעלתה לארץ. קראנו לו חללית. כי הוא ניראה כמו אורביט של חללית.במרוקאית "לאקאלב דאה סכאר" הלב של הסוכר. אך הכוונה לליבה. כמו ליבת גזע. ואכן ניראה כך. והוא היה גאוותה בכל מימונה. כי אי אפשר היה למצוא בארץ. והוא היה גם הזיכרון ממרוקו. והיא שמרה עליו מכל משמר. זכור לי את השאלה שכל חברותיה שאלו מאיפה יש לך את זה. ובגאווה היא סיפרה איך היא שמרה על זה כל הדרך ממרוקו. וגם אותו ראינו רק במימונה (יהדות מרוקו בשנות החמישים, עלתה עם מזוודה ביד, בלי קונטיינר, הכל נישאר מאחור. רק דברים אישיים ביותר וחשובים ביותר הם העלו אתם. ואמא הביאה את כלי הנחושת שלה להכשרת בשר, וכלים למימונה. כוס קידוש. וספרי תפילה. הפטיפון ותקליטים.

לערב הזה יצאו גם כלי הכסף המדהימים. אחד לקוביות סוכר להמתקת התה. קוביות סוכר היו צופר בימים ההם. והם הוגשו בפסח, במיוחד לסבתי שהמתיקה בהן את התה והקפה שלה. לפעמים היא המתיקה אותם, על ידי נגיסה קטנה, מתמר מתוק, שהחזיקה ביד תוך כדי לגימת התה או הקפה. תנסו מאד טעים.

התה המרוקאי עשוי מנענע, עלי תה אדום, והרבה סוכר. את התה מוזגים מגבוהה כשזרבובית הבראד נוטה לכיוון הכוס, ובתנועות עולות ויורדות נמזג התה, חייבים לראות בועות.

מטרת צורת המזיגה הנ"ל היא הפצת ניחוח הנענע. ובזמן לגימת התה על האורח להשמיע קולות הנאה. כסימן הוקרה למארח, וכסימן שהוא נהנה אצל מארחו.ואחר כבוד בין העוגיות לריבות לדבש והחמאה נחה לה המופלטה המלכה של הערב על מגש. המגש היה עמוס לעייפה. וכל הזמן מופלטות חמות, זרמו לשולחן כי נטרפו במהירות ע"י האורחים, שבוא ויצאו כל הערב.

אמא מכינה עד היום כמה ק"ג של מופלטה. כי את הראשונים טורפים בני הבית שמסתובבים סביב, והנכדים. שלא יכולים להתאפק. ורק אז השאר נישמר לאירוח.

הערב הזה הוא ערב של שמחה ובתים פתוחים. אנשים נוהגים לעבור מבית לבית. המנהג הוא ממרוקו שבו היהודים, כולם או רובם, גרו בשכונות במרוכז, (מלח = שכונה סגורה במרוקאית) וכך הדלתות היו פתוחות לרווחה בערב הזה לכולם.

עברנו מבית לבית כילדים כי מותר. ואספנו אגוזים ודברי מתיקה. ואף אחד לא אמר אסור. זה היה מין כייף שקשה לתאר. כל החלומות של הילדים התגשמו באותו ערב. (זה מזכיר לי את הלואין של הגויים)

במרוקו המימונה הייתה הזדמנות לארח את השכנים המוסלמים. וגם הם לקחו חלק בשמחה, ולפי סיפורי אמא הגיעו בקריאות שמחה וקריאות "תרבחו ותסעדו, עם כדי חלב, ולבן כאות וכסמל לאחווה וסובלנות, ומגשים עמוסי פירות ותמרים, מטעמי כשרות לא הביאו אוכל. ואכן יהודי מרוק חיו באחווה וסובלנות עם שכניהם המוסלמים.

יש הטוענים שזהו יום שנוצר עם הזמן, במיוחד כיום פתוח על מנת לחלוק ולשמוח עם השכנים המוסלמים. גם אם לא, עצם המחשבה מעוררת קינאה. שאפשר גם אחרת. לפי המסורת אין בעל הבית חייב להימצא בביתו כל הזמן בערב הזה. אפשר לארח חלק מהזמן, וחלק מהזמן להתארח, כך זכור לי בכל אופן.

הייתה שירה כל הערב של האורחים. פיוטים ושירה מרוקאית שזכורה לי עד היום. היה לנו גם פטיפון וג'ו עמר היה הסטאר אז.

ומדי פעם היו גם יללות זראראת, שזה מן קולות שמחה שמייצרים על ידי הזזת הלשון מצד לצד . וזה היה שמור רק לנשים. גברים לא עושים זאת. עד היום זהו קול של שמחה בכל אירוע מרוקאי. חתונה ברית, בר מצווה או כל אירוע. ובדרך כלל הסבתה הייתה מומחית לזה. את זה אני לא יודעת לעשות. אולי כשאהיה זקנה…

והיום כשבגרתי ואני אמא לשלוש בנות מקסימות, זכור לי הכל. ואת היום הזה אני מעולם לא מפספסת. כל שנה הבית שלי פתוח לכל החברים, שמביאים חברים. והשמחה גדולה. וגם בנותיי כמוני מצפות לערב הזה. כי מופלטה אוכלים אצלנו רק במימונה.

כי רק במימונה יש לה טעם מאד מאד מיוחד.

ומי ייתן ושכולנו נוכל לארח ולהתארח אצל כל בני עמנו והסובבים אותנו, סובלנות ואחווה ולב פתוח, מי ייתן וימים אלו ישובו. והבתים והלבבות שוב יהיו פתוחים ללא מורא. "פיין דוק ליאם" היכן הם הימים ההם…

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב print
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לעולם אל תפסיד, הרשם לניוזלטר שלנו

כתבות אחרונות

בחירת העורך

תיהיה בקשר איתנו

הכתובת שלנו:

 

2851 SW 58 Manor

Fort Lauderdale FL 33312

954.592.5151