מה השריטה שלך?

'תגיד לי, מה השריטה שלך?'

'אין לי שריטה', ענית לי, ואני קצת ריחמתי עליך באותו הרגע, כי היית האדם הכי שרוט שפגשתי בחיי.

לפני חודש עברתי לתל-אביב, לא שלא הסתובבתי פה רוב שעות היממה, ועדיין, המעבר הזה הרגיש לי חד ושורף ומפחיד קצת כמו הפעם הראשונה עם מישהו.

אני זוכרת את הלילה הראשון שלי פה, סיימתי לפרוק את הארגזים, סדרתי את הכלים והסכו"ם במטבח, אפילו מילאתי את המקרר בקופסאות עם אוכל שהבאתי מאמא, שמתי אגרטל עם פרחים בסלון, עשיתי הכל כדי להרגיש בבית, אבל ברגע שנכנסתי למיטה – כאילו העייפות ברחה לה, נשארה במושב ממנו באתי.

חוסר שקט, כך קורא לזה הפסיכולוג שלי.

באותו הערב, אחרי שעתיים של התהפכות מצד לצד, החלטתי שאני יוצאת, לא היה אכפת לי לאן. התיישבתי על הבר, ממש בפינה, מאפשרת לעצמי זווית טובה לבחון את האנשים פה. הבדידות עמדה במרכז, מתערטלת עם העשן והאלכוהול, כמו צועקת את הנוכחות שלה בלי מילים.

ואז אתה הגעת.

היית קצת שיכור והרבה מאוד אבוד, שאלת אם אתה יכול לשבת לידי ואני הסכמתי. מה אכפת לי. היית יפה באופן לא הגיוני, איש שאלוהים יצר בתוכנת עריכה מתקדמת במיוחד, נראית לי גם חכם ומצליח, או לפחות כמו מישהו שמתאמץ לטפח את התדמית הזו שלו ממש חזק. הזמנת לנו שוט של וויסקי, כשהרמנו אותו, עצרתי אותך ושאלתי, 'רגע, לחיי מה?', ואתה חייכת וענית 'לחייך'.

'לא', התעקשתי, 'תשקיע יותר, רגע, רגע, אני אגיד לך', 'לחיי שנים מלאות באוכל טעים, אושר, סיפוק עצמי וסקס טוב'!

אתה צחקת והחלקת את הוויסקי במורד הגרון שלך, ובאותו הרגע היופי שלך התחיל לכאוב לי בעיניים.

כמה שעות אחרי זה, אמרת ש'הלחיים' שלי עבד, הודית בפניי שהייתי הסקס הכי טוב שהיה לך בחיים. ידעתי. אני בתגובה רק שאלתי אותך מה השריטה שלך ואתה ענית שאין לך כזאת. 'ברור שיש', אמרתי, כולנו שרוטים במידה כזאת או אחרת…

אתה חשבת שוב ואז אמרת לי 'אין לי שריטה', ואני קצת ריחמתי עליך, כי היית האדם השרוט הכי יפה שפגשתי בחיי.

לפני חודש עברתי לתל-אביב, והחדר שלי כבר ארוז שוב, מחדש.

בעוד שבוע וחצי אעלה על מטוס ללונדון.
לונדון זו לא תל-אביב, אני מזכירה לעצמי כל כמה זמן, את לא מכירה שם אף אחד, זה להתחיל מאפס, אני מנסה להפחיד את עצמי, ופה מה, פה חיכו לי עם שטיח אדום ומצלמות? בעוד שבוע וחצי כשאנחת, אמצא לי בטח איזו דירה נחמדה במרכז העיר, אתחיל לעבוד ואכיר אנשים חדשים.

בטח אחרי כמה ערבים של התאקלמות, אני אעלה על מיני ועקבים שיגרמו לי להרגיש קצת יותר יפה ממה שאני חושבת על עצמי ואצא לאיזה בר מפונפן, בטח שם אכיר גברים שישתוקקו להכיר את הפנימיות שלי, רק כדי שיוכלו כבר לגעת בחיצוניות שלי, בטח אני אזייף הנאה ואגרגר תשוקה, בטח בבוקר ארגיש שוב ריקנות או בדידות או את כל הרגשות האלה שהרגשתי כשגרתי בתל-אביב, רח' רוטשילד 56, קומה 3, בלי מעלית.

אז רגע, אני עוצרת את עצמי, למה את נוסעת?
מה, לבדידות שלך באירופה יהיה צבע אחר? תחושה אחרת? טעם אחר?
ובעצם, כשאת שואלת אחרים מה השריטה שלהם, את מודעת בכלל לשריטה שלך?
מודעת לבדידות שלך? חוסר האמון בבני אדם? הפחד מחוסר שליטה?
כן, חוסר שליטה, זו בדיוק המילה.
ורגע, אחרי שהודית בפני עצמך ובפני פאקינג חצי עולם שזו השריטה שלך –
תהיי מוכנה לשחרר ממנה? לתת לה ללכת לאיבוד? למצוא לה בעלים אחר?
ונניח ותסכימי, חושבת שתסכימי להשאר בתל אביב? או שלונדון היא התחנה האחרונה במסע? יודעת מה, הנה, רעיון שלי, צעד ראשון בדרך לאיבוד שליטה, סעי ללונדון – אבל בלי כרטיס חזור.

תבטיחי לעצמך שתחגגי שם את החיים, אבל תחזרי לפה כדי לבנות לך בית.
בית אמיתי, כזה עם גינה ורעפים ואהבה.
תבטיחי לעצמך, ולי, שיום אחד, אל תלחיצי את עצמך, יום אחד, את תבני לך בית.

עם מישהו שיאפשר לך לאבד שליטה כשאת איתו.

מישהו שיאהב את השריטות שלך אבל יעזור לך להתפטר מהן.

מישהו שיכור, יפה עד כאב, שבלילות, ישב איתך על שוט של וויסקי באיזה בר שכונתי, יעשה איתך לחיים, יסתכל לך עמוק אל תוך הנשמה וילחש לך:

'אשתי, לחיי שנים מלאות באוכל טעים, אושר, סיפוק עצמי וסקס טוב'.

מישהו שיכור, יפה עד כאב, שבלילות, ישב איתך על שוט של וויסקי באיזה בר שכונתי, יעשה איתך לחיים, יסתכל לך עמוק אל תוך הנשמה וילחש לך:

'אשתי, לחיי שנים מלאות באוכל טעים, אושר, סיפוק עצמי וסקס טוב'.