עדות מצמררת: לא האמנתי שאצא מפה בחיים

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב print
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook

הוא עצר את הרכב ושוב עטה על פניו את ארשת הפנים העדינה והושיט לה תכשיט במתנה. אחר כך הוא הבטיח שהם ייסעו לביקור קצר בלבד ויחזרו מיד

במשך מספר שנים התגוררה אביטל בכפר ערבי עם משפחה משתלטת שכפתה עליה את האיסלאם. בניסי-ניסים היא חולצה על ידי ארגון הידברות. ערב קריאת המגילה היא נזכרת בסיפור ומצטמררת.

בעוד מספר ימים נשב כולנו לקריאת מגילה, נרעיש ברעשנים ונשמע על סיפור הנס שהתחרש בעיר שושן, בירתה של פרס. אבל אם תשאלו את אביטל (שם בדוי לאישה אמתית מאוד) היא תספר לכם שהעיר פרס מתקשרת עבורה לא רק לסיפור המגילה, אלא גם במובן המשפחתי, האישי והדתי, ובעצם – לתמצית חייה.

סיפורה הוא לא פחות מאשר מרתק, אך יחד עם זאת גם מצמרר ונוראי. "נולדתי בפרס", היא מספרת, "עליתי לארץ כילדה והתגוררתי עם הוריי בירושלים. התחתנתי בגיל צעיר, אך לאחר תקופה הגעתי למסקנה שיש לפרק את החבילה וזה מה שעשינו".

אביטל מצאה את עצמה בודדה. "עברה עליי תקופה מאוד לא קלה. חזרתי לגור בבית ההורים בירושלים. אחרי הרבה שכנועים של ההורים הסכמתי לחפש עבודה ומצאתי עבודה בסופר, כקופאית".

אלא שדווקא כאשר החלה אביטל לעבוד חלה הנפילה הגדולה. אביטל הכירה בסופר את 'אבי', כך הוא הציג את עצמו בתחילה. "הוא היה בחור צעיר ועדין, מאוד מאוד עדין", היא מדגישה, "כבר מהרגע הראשון בו הכרנו הרגשתי שיש בו את מה שאני מחפשת. התחלנו לצאת יחד בכל יום אחרי העבודה ולהסתובב. מהר מאוד זה התחיל להיות רציני, היינו מסתובבים במשך שעות ומבלים המון. ואז באחד הימים הוא אמר לי שהוא רוצה לערוך היכרות ביני לבין ההורים שלו".

רק בשלב זה אומרת אביטל שהיא פתאום שמה לב שהוא מעולם לא סיפר לה כלום על משפחתו. היא ניסתה לשאול אותו איפה הם גרים, אבל הוא התחמק ורק ביקש שתיכנס לרכב.

באותו רגע התחיל הסיוט של חייה, והיא מציינת כי כבר בנסיעה היא שמה לב שהם נוסעים לכיוון הכפרים הערביים הסמוכים לירושלים, ופתאום בבת אחת היא קלטה הכל, והבינה שאבי הוא לא באמת אבי ושהוא בכלל לא יהודי.

אבל אז הוא עצר את הרכב ושוב עטה על פניו את ארשת הפנים העדינה והושיט לה תכשיט במתנה. אחר כך הוא הבטיח שהם ייסעו לביקור קצר בלבד ויחזרו מיד, ואביטל השתכנעה. "פשוט היה קשה לי לקלוט שמצד אחד הוא כל כך נחמד, ומצד שני לא יהודי", היא אומרת.

הביקור אצל ההורים היה סביר. "בני המשפחה כבר חיכו לי, ישבנו שם ביחד והגישו אוכל. בדקו אותי מכף רגל ועד ראש, אבל בכל זאת ניסו להיות מאוד נחמדים. אבא שלו ניגש אליי ואמר לי שבכל פעם שאני צריכה רכב אני יכולה לבוא לקחת את הרכב המשפחתי שלהם. אבי החזיר אותי הביתה ואני נשארתי עם המחשבות והבלבול".

באותם ימים אביטל לא סיפרה לאיש על הקשרים החדשים שהיא יצרה. "במבט לאחור אני יכולה לציין שכבר אז הרגשתי שיש כאן משהו מאוד בעייתי", היא אומרת, "אבל שכנעתי את עצמי שבינתיים עוד לא נוצר קשר מחייב ואולי זה רק זמני אז למה להילחץ? הרגשתי כל הזמן גם שאסור לי לעשות הכללות, ושהבחור שאני הכרתי הוא אחר וגם המשפחה שלו היא לא כמו כולם. לכן שמרתי את הדברים בסוד ולא אמרתי להורים שלי כלום. לא רציתי שהם ישכנעו אותי לנתק את הקשרים".

"ילדתי את בתי בכפר"

עד מהרה הגיע ביקור נוסף בבית המשפחה בכפר ואחריו עוד ביקור שבו גם הוצעה לשניים ההצעה המפתה: להישאר לגור שם ולקבל יחידה נפרדת המחוברת לדירה של ההורים. "ניתן לכם הכל", הבטיחה אמו של הבחור לאביטל, "את תוכלי לעבוד בעסק המשפחתי שלנו ותקבלי הרבה כסף, גם בעלך יוכל לעבוד אצלנו. לא יחסר לכם דבר".

גם בפעם הזו לא הצליחה אביטל לסרב ושוב שכנעה את עצמה בכך שהכל זמני ובלתי מחייב, ושהיא יכולה לחזור בכל שלב שתרצה. כך הם עברו לגור בבית המשפחה בכפר. אלא שעד מהרה התגלתה משפחתו כערמומית ביותר. "הם באמת צירפו אותי לעסק המשפחתי שלהם, אבל הם לא שילמו שקל, אלא הם אמרו – 'אנחנו נותנים לכם אוכל, מקום לישון, תסתפקו בזה'. כך הפכתי להיות תלותית בהם בכל דבר שעשיתי בחיים שלי".

בשלב הבא, שהגיע מהר מאוד, הם כבר התחילו להפגין כלפיה שנאה גלויה. "בכל פעם שאיברהים (כלומר –אבי) יצא מהבית אמא שלו הייתה מקללת אותי במילים עוינות ומלאות שנאה וגם משליכה לעברי חפצים", מספרת אביטל, "הייתה להם כל כך הרבה שנאה בעיניים שזה היה נוראי. הצעקות בבית היו בלתי נסבלות, הם פשוט היו צורחים וצועקים כל הזמן, בעיקר עליי. הם פשוט שנאו אותי, קיללו אותי בלי סוף ולא נתנו לי לדבר מילה בעברית, רק בערבית".

ואיך איברהים בעצמו התנהג כלפייך?

"אצל איברהים זה עבד לפי תקופות. היו ימים שהוא היה שקט, אבל במרבית הימים הוא הצטרף למשפחתו. כל היום נדרשתי לשהות בחדרי ורוב הזמן הייתי לבד".

מספר חודשים אחרי שנכנסה אביטל לכפר נולדה לה בת. "היא נולדה בבית", מספרת אביטל עם דמעות בעיניה, "התחננתי שייקחו אותי לבית החולים, אבל הם לא הסכימו, היא נולדה בלי שום פיקוח רפואי, בלי משככי כאבים, בלי כלום".

החילוץ הנועז

חלפה שנה ולאביטל נולדה בת נוספת. "בשלב זה כבר לא יכולתי לחשוב עוד להישאר והבנתי שזה לא יכול להימשך", היא אומרת. "בנוסף, הדבר שכאב לי יותר מכל הוא שמשפחתו של איברהים הייתה מגיעה לחדרי בכל יום בשעת בוקר מוקדמת ולוקחת את בנותיי להטפות האיסלאם ומחזירה אותן בערב. זה גרם לי כל כך הרבה צער ולא היה לי לפני מי לבכות".

באחד הימים, כשקרה דבר יוצא דופן וכל בני המשפחה עזבו את הבית, הצליחה אביטל ליצור קשר עם חברה שמסרה לה את מספר הטלפון של מחלקת התבוללות של ארגון הידברות. היא התקשרה אליהם כולה נסערת, כשהיא חוששת שבכל רגע המשפחה הערבית תחזור ותגלה אותה.

מאז אותו רגע התפתחו הדברים במהירות מסחררת. בארגון הודיעו לאביטל שתהיה מוכנה ביום מסוים ויבואו להוציא אותה בעזרת ה' לדרך חדשה. "הם אמרו לי כל הזמן: 'את לא לבד, ארגון שלם עומד מאחורייך', וזה מאוד חיזק אותי. כשהתקרב יום החילוץ הם גם הסבירו לי: 'את לא צריכה לקחת כלום, רק את עצמך ואת הבנות שלך. אנחנו נדאג לכל השאר'. אבל עדיין לא הבנתי איך יהיה לי הכל ואיך אצליח לצאת מהבית בלי שיראו אותי. מאוד-מאוד פחדתי, היו רגעים שהרגשתי שאני מוכנה לוותר כבר על השחרור הזה, אבל כל הזמן שכנעו אותי מהידברות שאם לא אצא עכשיו, אז לעולם לא יהיה לי סיכוי ואשאר בכפר עד סוף החיים שלי. הם נתנו לי הרבה מאוד כוח".

ביום המדובר התקשרו אנשי הארגון לאביטל, וכפי שסוכם – הם אמרו לה שהם בדרך אליה. "הנציגים שהגיעו הדריכו אותי להגיד לאיברהים שאני יוצאת עם הבנות לסיבוב ושאקח את המפתחות של הרכב. אמרתי לו: אני יוצאת איתן לסיבוב, לא הולכת לשום מקום, אתה רואה? אפילו הרכב שלך אצלי, זה סימן שאני חוזרת".

אבל מרגע שבו היא יצאה הובילו אותה הנציגים אל מחוץ לכפר ומשם הם נסעו לעבר אחד האזורים המרוחקים בארץ. "לאורך כל הדרך הם אמרו לי שאני לא צריכה לדאוג, כי הם ידאגו להחזיר את הרכב והכל יסתדר על הצד הטוב ביותר", היא מספרת.

איך הרגשת?

"הרגשתי לחץ מטורף, כמעט לא יכולתי לנשום. כל הזמן רק חיבקתי את הבנות שלי, כל כך פחדתי. רק כשהגעתי לדירת מילוט והבנתי שאף אחד לא יודע איפה אני, ושאני סוף-סוף חופשיה התחלתי להירגע קצת".

בדירה קיבלו את פניהן של אביטל ובנותיה פעילים של הארגון, תושבי האזור, שדאגו להן לכל מה שהן צריכות.

"עד היום הם לא עוזבים אותי", היא אומרת בהכרת טובה. "בנותיי לומדות בגנים יהודיים, אני התחלתי לעבוד ובאמת שאפשר להגיד שנולדנו מחדש".

שלא עשני גויה

אבל רק אחרי שהסתיים מבצע החילוץ, גילו נציגי הארגון לאביטל את הסיפור המדהים שהתרחש מאחורי הקלעים. התברר כי באותו זמן בו חולצה שהו רבני הארגון בסבב הרצאות לחיזוק בחו"ל, כאשר אחד מתושבי האזור, יהודי שומר מצוות ממוצא פרסי, ניגש לאחד הרבנים עם מעטפה ובה תרומה, וביקש ממנו שהכסף הזה ישמש לחילוץ יהודייה מהתבוללות. הכסף נלקח לטובת החילוץ של אביטל והוא שימש עבור ההוצאות החשובות.

כמעט שנה חלפה מאז אותו מילוט ובימים אלו, כשמתקרב חג הפורים מציינת אביטל כי סיפור המגילה מרגש אותה במיוחד. "הצילו אותי מכבלי הרשע, שהיו ללא ספק היו גורמים לי לבסוף להיעלם, אולי אפילו היו רוצחים אותי בכפר, ומי נבחר להיות שותף להצלתי? יהודי פרסי, בזמן שאני בעצמי פרסייה, אז איך אפשר לא להתרגש כל יום מחדש – מיד ההשגחה האוהבת הזו ?" היא שואלת.

ברוך שלא עשני גויה והבדילנו מן הטועים והשיבני לחיים…

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב print
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לעולם אל תפסיד, הרשם לניוזלטר שלנו

כתבות אחרונות

בחירת העורך

תיהיה בקשר איתנו

הכתובת שלנו:

 

2851 SW 58 Manor

Fort Lauderdale FL 33312

954.592.5151