"למרות שגדלתי בבית חם, כמעט נלכדתי במלתעות הקשר עם גבר עוין"

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב print
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook

איך ייתכן שאישה מצליחה כמעט עשתה את טעות חייה? בדקות בודדות של איבוד שיקול הדעת נשברו הקווים האדומים שלה. מה שגרם לה להתעשת היה שיחת טלפון חסויה. סיפורה של עינת

עינת היתה בחורה רגילה: עובדת, לומדת, והולכת בתלם. כלום לא היה חסר לה, חוץ מחתן. היתה לה גם בדידות תהומית, ואל תוך התהום הזו היא כמעט נפלה. הבלבול גרם לה לדמיין שכמה מחמאות זולות מעומאר, שוטף הכלים במסעדה שבה היא עבדה, ישקיטו את כאב הלב שהיה לה. היום, כ-25 שנים לאחר מכן, כאישה בוגרת ומנוסה, שמבינה דבר או שניים בחיים, היא מפתיעה, ומספרת לנו איך זה קרה כמעט גם לה.

"בקלות יכולתי להיות עוד אחת מהנשים שמחולצות (במקרה ה'טוב') ממקומות עוינים או להיות עוד אחת מהסטטיסטיקה של נשים שלא הספיקו להיחלץ, ונעלמו. בקלות יכולתי. המדרון לא חלקלק, פשוט אין מדרון. רק תהום עמוקה ליפול לתוכה.

בקלות יכולתי להגיע למצב שאני מתראיינת להידברות, אבל לא כמרואיינת שכמעט מעדה, וכמעט נפלה, אלא כמרואיינת כזו שמחלקת שבויות הרימה אותה, פדתה אותה, וטיפלה בה ובילדים שהיא ילדה לאותו גבר.

כן, בקלות יכולתי להיות מצויה במערכת יחסים הרסנית.

היום זה מזעזע אותי לחשוב בכלל על דבר כזה, אבל בשנות העשרים שלי הבדידות, והעובדה שלא נראה שום חתן באופק שיבשו לי את המצפן".

"טרמפים מאנשים זרים – בבית הזהירו אותנו מזה"
עומאר עבד במסעדת הבשרים שבה הועסקתי כמלצרית. הייתי סטודנטית שזקוקה להרבה כסף, ועבדתי ימים ולילות, פשוטו כמשמעו.

אני גרה במושב בצפון השומרון, ואין הרבה תחבורה ציבורית שתסיע אותי אל המסעדה הממוקמת בעיר השכנה ובחזרה אל המושב.

בינתיים, כשאני עוסקת בהשערות לתשובה לשאלה למה אין לי דרך להגיע לעבודה כל יום, יש שאלה אחת שיש לה תשובה: משמרת הערב במסעדה מתחילה בשעה 21:00, ואיך אגיע אליה אם האוטובוס האחרון אל העיר עוזב את המושב כבר ב-17:30?

התשובה היא טרמפים. לא, חלילה, מאנשים זרים. בבית הזהירו אותנו מזה.

היו לי קווים אדומים.

טרמפ עם עומאר
במסעדה שעבדתי בה, זכויות העובד היו רשות ולא חובה, ולכן העובדות במסעדה, תושבות היישובים שבאזור, ארגנו מערך הסעה מאולתר. מי שהיה ברשותה רכב, הייתה מסיעה את חברותיה בשיטת 'כל הקודמת זוכה'.

לפעמים בזבזנו כסף של חצי משמרת על מונית ספיישל, אחרת, אין דרך להגיע לעבודה, ואת הבוס זה לא מעניין.

פעם אחת, בלית ברירה, אפילו הלכתי ברגל מהמושב שלי לעיר. מרחק 40 דקות. לא, חלילה, בלילה.

היו לי קווים אדומים.

זה קרה באחת ממשמרות הבוקר. פספסתי את האוטובוס, והאפשרויות היו: להמתין לאוטובוס הבא שיגיע בעוד שעתיים או להתחיל לצעוד במשך 40 דקות בלבד.

למעשה, אף פעם לא היה ידוע לי בוודאות איך אגיע הביתה בסוף משמרת הלילה.

לפעמים נשארנו במסעדה עד אור הבוקר כדי לתפוס את האוטובוס הראשון של יום המחרת.

תשאלו איך בחורה צעירה עובדת לילות וכפולות בעבודה שלא הולמת את התואר: נסיכה, בתו של מלך מלכי המלכים?

התשובה היא כסף, ורצון לסיים כבר את התואר. לא המלכותי, האקדמי.

לפני התואר היו לי קווים אדומים: עבודה רק בבקרים, ולא יותר מפעמיים בשבוע.

במהלך התואר הקווים כבר לא היו ברורים. נאלצתי להתפשר כי הבנק לחץ, ולהורים שלי לא הייתה דרך כלכלית לעזור לי במימון התואר. הם עזרו לי בהוצאות המחיה, כי הייתי סמוכה על שולחנם, והם עזרו לי במילות עידוד ובתמיכה רגשית.

מסתבר שהמאגרים המנטליים האלו לא הספיקו כדי להתמודד עם הבדידות. שום חתן לא נראה באופק. הלב שלי היה פצוע ומדמם מדייטים כושלים.

לא החלפתי הרבה מילים עם עומאר, שוטף הכלים שעבד איתנו. שלום, ותודה. זה הכל.

בהתחלה בכלל לא חשבתי עליו כמושא לקשר. הוא היה שקט ונחבא אל הכלים.

היו לי קווים אדומים.

בסופה של אחת ממשמרות הלילה, ליאת החמודה, תושבת המושב שלי, אמרה לי שיש לנו טרמפ חזור הביתה. שמחתי.

"אה, לא". היא אמרה באגביות. "אין לי רכב. עומאר ייקח אותנו באוטו שלו".

'נו טוב', חשבתי. 'ליאת ותיקה ממני, ובטח זה מן נוהג שכזה כאן במסעדה. אל תתרגשי, עינת', אמרתי לעצמי. 'זה גם יכול להיות מגניב. עומאר הוא בסך הכל חלק מהחבר'ה'.

עוד קו אדום נעלם

'גם ככה אין לי הרבה כסף החודש, ואני לא רוצה לבזבז על מונית'.

עוד קו אדום נעלם

'מה, אני אחכה עוד שעתיים לאוטובוס של הבוקר?

עוד קו אדום נעלם

'זה לא שאני לבד או משהו. ליאת ואני נרד ביחד, ונמשיך ברגל. היא גרה ברחוב המקביל שלי'.

עוד קו אדום נעלם.

והנה, כך מצאתי את עצמי נוסעת בטרמפ עם עומאר, שאינני מכירה אותו כלל וכלל מבלי לדעת שהוא בונה על קשר איתי.

בנסיעה עומאר היה חביב וחייכן, האווירה הייתה שמחה, והנסיעה קצרה ומהירה.

יופי. סגרנו את הפינה. הגעתי הביתה בשלום.

החיים המשיכו כרגיל עד שיום אחד נפל על כף הרגל שלי כיסא עץ כבד באמצע המשמרת. הייתי על סף עילפון מרוב כאב. למזלי, איילה, בת כיתתי, שסעדה במסעדה באותה העת, הסיעה אותי מיד הביתה למנוחה.

הקווים האדומים נעלמים.
"הלו? עינת, מה שלומך? איך את מרגישה"?

'איך הוא השיג את הטלפון שלי'? חשבתי לשבריר שניה. התגנבה לה גם המילה 'חוצפן' למחשבותיי, אבל 'נו, לא נעים, הוא שוטף כלים מסכן'. חשבתי לעצמי ברחמים. 'תתייחסי אליו כמה דקות. לא יפה, תנהלי איתו שיחת נימוסין'.

עוד קו אדום נעלם.

לאחר שחזרתי שוב לעבוד התבוננתי בעומאר, ופתאום ראיתי שהוא בחור די נחמד.

ברגעים שקטים בשעות הקטנות של הלילה, כשכל המלצריות פטפטו האחת עם השנייה, עומאר הצטרף לשיחות שלנו. חלק מהמלצריות כבר סיימו את ההפסקה שלהן, השעמום חגג, אז דיברתי עם עומאר. כן, באמת מסקרן לדעת איך נראים החיים של אנשים שאינם בני המעמד החברתי שלי, כאלו שבאים ממנטליות שונה.

עוד קו אדום נעלם.

עומר אמר לי בחיוך שיש לו תינוקת, ושהוא גרוש. הוא הראה לי תמונה שלה.

"איזו מתוקה, ויפה". אמרתי לו. והוא? 'נחמד', חשבתי. 'כזה צעיר ואבא? איש משפחה'.

עכשיו כבר חיבבתי אותו. כאדם, לא כגבר, חס וחלילה.

יש לי קווים אדומים, הרי. לא?

עוד פגישה כושלת, הפעם עם מתן. עוד פגישה פוטנציאלית עם אבי, שירדה כבר בשלב השיחה הטלפונית, ומפלצת הייאוש כבר גרה אצלי בחדר. מה יהיה איתי בסוף?

ואז, הטלפון הבא מעומאר ממש הרים לי את מצב הרוח: "את כל כך יפה. אני אקח אותך לאילת, אני אקנה לך מה שאת רוצה".

בום. פצצה ישירה.

הייתי המומה מהישירות הזו, אבל גם הייתי זקוקה למילים טובות ולמחמאות שישמחו אותי, ושיראו לי שאני רצויה.

מצד אחד, אין מצב שאני יוצאת עם אחד שאינו מבני עמי, הרי חונכתי על פי תורת היהדות שאין להתערבב עם הגויים, אך מצד שני – הוא כל כך שונה: הוא אמנם נראה כמו כל הבחורים מהמושב שלי, אבל בשונה מהם, בעלי האופי המחוספס והישיר, הוא עדין וחייכן.

חייכתי במבוכה במהלך השיחה. לא ידעתי מה לענות, ואיכשהו סיימתי את השיחה.

מעניין מה יתפתח בהמשך.

אני לא שומעת בכלל את האזעקה. ניתקתי את חוטי החשמל של הסירנות, והתקרבתי מהר מהר אל התהום המכוסה מלכודת של מילים טובות ומחמאות.

התפכחות של הרגע האחרון
'מעניין מתי עומאר יתקשר שוב. אני? אין לי אומץ', חשבתי.

אני בכלל לא מודה בזה בפני עצמי שזה מחמיא לי. מכחישה.

עדיין יש לי קווים אדומים?

קו הטלפון מצלצל. חצות הלילה. שיחה נכנסת ממספר חסוי.

"עינת"?

"כן".

"עינת??"

"כן.. זו אני".

לאישה מעבר לקו השני יש מבטא זר. היא מגמגמת ואז שוב מהססת, ומנתקת.

משהו מוזר קורה פה. שתי שניות הספיקו לי לשאול את עצמי ולענות לעצמי:

איך היא יודעת את שמי? איך היא השיגה את מספר הטלפון שלי?

זה היה ברור לי שהיא קשורה לעומאר: אשתו, גרושתו, בת זוגו… אולי אחותו.

אולי היא חיטטה לו במכשיר הנייד, והבינה שיש לו קשר איתי. (אמאל'ה – קשר?)

אולי הוא סיפר לה.

פתאום בום מוזר הוביל לנפילת מתח ברכבת האשליות הזו שדהרתי עליה.

נחתתי בחזרה אל הקרקע, ואז הבנתי לאן נכנסתי.

נכנסתי למשהו שאני רוצה לצאת ממנו כי זה גדול עליי.

בפעם הבאה כשהגעתי לעבודה, לא אמרתי לעומאר אפילו שלום.

התעלמתי.

כעסתי עליו.

כעסתי עליו בגלל שהוא שיקר לי. בגלל שהוא היה מניפולטור, ולקח בלי רשות מדף הקשר המיועד למלצריות בלבד את מספר הטלפון שלי, בגלל שייתכן שהוא נשוי בכלל, בגלל ש…

יש מצב שאני מרגישה קנאה רומנטית למישהו זר? כן, אני ברגשות מעורבים. נרתעת מעצם המחשבה שבכלל היה כאן משהו.

ניערתי את הראש. בלון האשליה הזה התפוצץ.

תודה לאל שזה היה השיעור שלי.

כמה שבועות אחר כך עומאר הגיע למסעדה שלנו כלקוח. עם בחורה מהמושב השכן. הוא התיישב קרוב לעמדת המלצריות – שכל העובדים יראו. כולל אותי.

הבטתי בו, וראיתי את היחס החיובי המעושה שהוא נהג כלפיה. מדי פעם הוא הציץ לכיווני לוודא שאני רואה. זה היה שקוף שהוא ניסה בהפגנתיות להראות לי שהוא המשיך הלאה.

זה היה כל כך פתטי. מה הוא חשב לעצמו? שהיה לי קשר איתו בכלל?

רק היום, יותר מ-20 שנה אחר כך, אני אוזרת אומץ לספר על זה, ולהודות שכן. היה לי סוג של קשר עם אותו גבר בשם עומאר.

אמנם לא קשר מובהק. לא קשר שכלל אפילו פגישה, ובטח לא קשר שכלל מגע כלשהו, חלילה.

זה היה כמעט. כמעט אחד מסוכן מדיי.

אני כאן כדי לספר, ולהזהיר שגם בחורה כמוני ,

הסטודנטית האינטליגנטית

שחשבה שיש לה שיקול דעת,

שחשבה שהיא חכמה מאוד,

שחשבה שיש לה קווים אדומים.

בכל זאת הייתה בקבוצת הסיכון הזו.

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב print
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לעולם אל תפסיד, הרשם לניוזלטר שלנו

כתבות אחרונות

בחירת העורך

תיהיה בקשר איתנו

הכתובת שלנו:

 

2851 SW 58 Manor

Fort Lauderdale FL 33312

954.592.5151