חיוך קל ריחף על פניו הקשות. "תוציאו את הישראלית מהתא!", הוא קרא לשוטרים סביבו. "אל תחזרו לפה אף פעם!". חני ליפשיץ בסיפור חדש מקטמנדו על השבת שהצילה
“עצרו לי את הילדה!”, היא צעקה.
ועוד איזו צעקה זאת הייתה. אי אפשר היה לפספס אותה. סעודת שבת בלילה. מאות חברים וחברות יושבים איתנו סביב שולחנות ערוכים.
דממה השתררה בין כולם.
“מה נעשה?”, היא התמוטטה על הספה.
זו הייתה אמא של דניאל.
אך לפני שבוע הגיעה לנפאל. שנה וחצי לא ראתה את הבת היחידה שלה. נסעה הכי רחוק מהבית. להסתובב בכפרים של הודו ונפאל. מעניין היה להתבונן באם ובבת יחד. דניאל, ברגליה היחפות ובגדיה המרושלים, שערה הקוצני צבוע בשלל צבעי הקשת. ולעומת זאת ליאורה, אמא שלה, בלבושה המוקפד ושערה המסורק למשעי, עקביה נוקשים על סמטאות קטמנדו.
“כמה שהתגעגעתי לילדה הזו שלי”, סיפרה לי ליאורה רק אתמול. “היא כל כך השתנתה מאז שאבא שלה נהרג במהלך שירותו הצבאי. מחפשת את עצמה הכי רחוק שאפשר”, נאנחה.
“היית צריכה לראות אותה פעם, לפני שהתפרקנו”, הוסיפה. “המצטיינת של היסודי היא הייתה. כזו שקולה ואחראית. משהו אחר לגמרי”.
יכלתי להבין למה היא מתכוונת, אבל אהבתי את דניאל גם ככה. הלב שלי יצא אליה בכל פעם שראיתי איך את העצב שלה היא מנסה להחליף בשחוק וקלות דעת ואת המחשבות הרעות היא מנסה להשתיק בעוד נזם ועוד קעקוע.
“אמרתי לה לא להסתובב איתם”, בכתה לנו ליאורה כשחזקי ואני יצאנו איתה אל החצר של בית חב”ד. “למה היא המשיכה?”
ידעתי על מה ליאורה מדברת כי גם אני שוחחתי איתה והזהרתי אותה על כך. דניאל נהגה להתחבר עם חבורה של צעירים נפאלים הידועים בסביבה כסוחרי סמים. ניגשים לתיירים ומציעים להם את מרכולתם. דניאל הבטיחה לי שהיא לא מתעסקת בשום דבר שקשור לסחר בסמים. “טוב לי עם החבורה הזו.
הם מכבדים אותי וצוחקים מהבדיחות שלי”, אמרה. כל מאמציי לשכנע אותה שמדובר באנשים מסוכנים עלו בתוהו.
והנה, באותו יום שישי בערב החליטה המשטרה לפשוט על אזור הטאמל. דניאל נתפסה יחד איתם כאחת מן החבורה. בתיקים שלהם היה חומר רב. כזה שמספיק להכניס בן אדם לעשרות שנים בכלא. אל מול עיניה המבוהלות של אמה הוטחה דניאל אל הקרקע ונלקחה אחר כבוד למעצר.
“בבקשה מכם”, התחננה אלינו האמא, “תעשו משהו. תוציאו לי את הילדה שלי. היא כל מה שנשאר לי בעולם הזה”. עיניה הפצועות נקבו את עיניי.
***
חזקי נשאר עם האורחים בבית חב”ד, ואני עשיתי את דרכי אל תחנת המעצר. ידעתי שזה עניין של זמן. אני מוכרחה למהר.
ברגע שיעבירו את התיק של דניאל לתחנת המשטרה הראשית של קטמנדו, נוכל רק לחלום על לשחרר אותה. גורמים בכירים יהיו מעורבים והם ירצו להראות עד כמה הם חזקים על אותם פרחחים. כבר ראינו אנשים שישבו בכלא עשר שנים ואף יותר ללא משפט. נשכחו מהמערכת.
כל הדרך התפללתי שאשא חן וחסד, ושבורא עולם ישים בפי את המילים הנכונות. כבר בכניסה שמעתי אותה מייבבת בבכי מהתא. זועקת לשוטרים שהיא לא קשורה לזה ושרק יוציאו אותה משם. קולה הלך ונשבר.
ביקשתי לדבר עם ראג’ו, המפקד הבכיר ביותר שם. הוא זיהה אותי ממקרים קודמים עם ישראלים. בפנים זועמות הוא סיפר לי עד כמה הם עובדים קשה כדי לנקות את האזור מסמים, והבחורה החצופה הזו יחד עם החברים שלה הורסים להם את כל המאמצים. “אני אישית אדאג לכך שהם לא יראו אור יום בשנים הקרובות” הוסיף.
החלטתי שלא להתווכח איתו. השנים הרבות בנפאל לימדו אותי לכבד את בעלי השררה. הנהנתי בראשי והסכמתי עם כל מילה שלו. יחד עם זאת סיפרתי לו על דניאל. על אבא שלה שנפל מהמסוק בלילה אפל והשאיר משפחה מרוסקת, ועל דניאל המנסה מאז לשרוד בעולם.
ראיתי אט אט איך העיניים שלו מתרככות.
“רק בגלל שאני סומך עליכם, אני מוכן לשחרר את דניאל לבית שלך ל-24 שעות ומיד לאחר מכן נמשיך את התהליך. אני סומך עליך שתביאי אותה הנה חזרה מחר בערב. תחתמי לי על הדף הזה”, הוא הושיט לי נייר מצהיב.
הבטתי אל תוך עיניו ואמרתי לו שאני לא יכולה אפילו להחזיק את העט ביום כזה. הסברתי לו על המתנה הגדולה ושמה שבת, היום השביעי שבורא עולם נתן לנו. אנחנו שובתים בו לגמרי ולכן אפילו לראג’ו, שהוא חשוב ומכובד עד מאוד בעיניי, אני לא חותמת. כי יש לי את הקדוש ברוך הוא, שהוא גם מעליי וגם מעליו. למעשה הוא מעל כולם. הוא גם שומר על כולם.
חשבתי שאני מדמיינת כשראיתי את העיניים שלו נוצצות. חיוך קל ריחף על פניו הקשות.
“תוציאו את הישראלית מהתא!”, הוא קרא לשוטרים סביבו. “אל תחזרו לפה אף פעם! ותתפללי לבורא שלך שיתן לי כח לנהל פה את העניינים כמו שצריך”, הוסיף בשקט. “ואם את אומרת שהוא שומר ויש לך כזה קשר חזק איתו, תדברי איתו על כלה לבן שלי. שיקים סוף סוף בית, הילד העצלן הזה”.
שעה לאחר מכן ישבנו שוב כולנו יחד סביב שולחן השבת: ליאורה, דניאל, ועוד כל כך הרבה אנשים יפים וטובים.
“כי אשמרה שבת קל ישמרני, אות היא לעולמי עד בינו וביני”, שרנו אל פסגות ההרים המושלגים שממול.
