שאלה:
אריאל בני בן השש סקרן וחקרני מאוד. הוא שואל הרבה שאלות ובדרך כלל אני סבלנית אתו. אבל אני מגלה שאני מתעצבנת עליו כשהוא שואל אותי שאלות אישיות כמו לאן אני הולכת או מה אני עושה שם. (אם אני אומרת לו שאני הולכת לפגישה, הוא שואל אותי “עם מי?” ואני לא מרגישה שזה משהו שעליו לדעת). הוא גם שואל על המניעים שלי – במיוחד כשמדובר במשהו שקשור אליו. לדוגמה, אם אני אומרת לו שאני רוצה שהוא יכבה את המחשב עכשיו, הוא שואל “למה?” אם התשובה שלי לא מניחה את דעתו, הוא מתחיל להתווכח. מוצאת חן בעיניי העובדה שאריאל הוא ילד קטן ופיקח, אבל לא מוצא חן בעיניי להסביר את עצמי או להסביר את מעשיי כל היום. ואני מאוד לא אוהבת ויכוחים. האם תוכלי לעזור לי?
תשובה:
זה דבר מצוין שאריאל הוא ילד סקרן ופיקחי. תוכלי לעודד את התכונות הללו בדיונים על כל מיני נושאים מעניינים, בשיחות על רעיונות שהוא פוגש בספרים, באינטרנט ובעולם בכללותו. יש שפע של הזדמנויות לוויכוח ולדיון. לכן – אם לפעמים עלייך להגביל דיון מסוים, אל תדאגי שאת כביכול חוסמת את התפתחותו האינטלקטואלית. במיוחד כדאי אולי שתגבילי שיחות מסוימות על פעילויותייך ומניעייך האישיים.
ילד זקוק למידע על העולם, אך הוא זקוק גם למידע על איך אנשים מסתדרים. הוא זקוק לדעת על גבולות, לדוגמה. הורה יכול לומר לילד, “אני הולך החוצה ואחזור בעוד שעה” בלי להצטרך להסביר לילד לאן הוא הולך. יש הורים שלא אכפת להם לתת את כל הפרטים, אך בהחלט בסדר לרצות לשמור לעצמך את המידע הזה. מבוגרים לא צריכים להסביר לילדיהם מה הם עושים ומדוע. אם בנך מבקש ממך עוד פרטים אחרי שנתת לו את תשובתך, את יכולה לומר לו בנימוס, “כבר אמרתי לך את כל מה שאתה צריך לדעת, חמודי. הפרטים לא חשובים עבורך.” עד מהרה הוא ילמד שישנן שאלות מסוימות (אישיות!) שאין לך כוונה להשיב עליהן, וכיוון שהוא פיקח, הוא יפסיק לשאול אותן! כשאנו מלמדים ילדים מהם הגבולות האישיים שלנו, הדבר מונע בעדם מלהפוך לחטטנים ופולשניים. ישנם מבוגרים ששואלים יותר מדי שאלות. הם מטרידים את ידידיהם ואת מכריהם בחקירות לא נאותות. היהדות מעריכה רגישות בין-אישית ויכולת תקשורתית טובה. המימרה את מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך מכסה כל כך הרבה עקרונות תקשורתיים! אם אינך אוהב שאחרים חוקרים אותך חקירה צולבת, תוכל להיות סמוך ובטוח שאף אחרים אינם אוהבים שאתה חוקר אותם בצורה כזו. בהתאם למשנת חז”ל תוכלי לעזור לבנך להבין מהם גבולות אישיים ולכבד אותם, ובכך לעזור לו ליהנות ממערכות יחסים טובות יותר במשך כל חייו.
באשר לנטייתו של אריאל לשאול על המניעים שלך, אף זו הזדמנות להציב גבולות. כדי לנהוג בנימוס ובאופן סביר, את יכולה לתת לו הסבר קצר אחד לכל בקשה שאת מבקשת ממנו. לדוגמה, את יכולה לומר “בבקשה כבה את המחשב עכשיו כי אני רוצה שתתחיל להתכונן ללכת לישון”. אבל אם בנך לא אוהב את הסיבה הזו, את יכולה לומר, “אז כבה אותו כי ביקשתי ממך לכבות אותו”. הסיבה השנייה פשוט משתמשת בסמכות ההורית. במקום לנסות למצוא סיבה לבקשתך שמתאימה לדרישותיו של בנך בן השש, את פשוט מבהירה לו שהפיקוד על המצב נמצא בידייך.
זה מציב את הגבול האומר, שמערכת היחסים הזו אינה מערכת יחסים דמוקרטית בה לכל צד יש זכות בחירה. אם אמא מבקשת ממך לעשות משהו, יש לה סיבות משלה לעשות כך ואתה פשוט מציית לה. במחקרים פסיכולוגיים הוכח שהעמדה הסמכותית בה הבית מנוהל על ידי הורים הוגנים, סבירים, אוהבים ותקיפים היא העמדה שמניבה את התוצאה ההתפתחותית הטובה ביותר אצל ילדים. מקור החכמה שלנו, התורה, מנחה אותנו מזה אלפי שנים להשתמש בסמכות ההורית. חוקים המעוגנים בדיבר החמישי ממריצים הורים לאמץ מול ילדיהם תפקיד של מנהיג מכבד ובוטח בעצמו.
כאם, את אוהבת את ילדך ותעשי את ההחלטות הטובות ביותר למענו – וזה מה שאת אמורה לעשות. את לא צריכה להסביר לו כל דבר או להצדיק כל דבר בפני הילד שלך או אפילו בפני עצמך. לפעמים “תחושת הבטן” שלך (אינטואיציה הורית) היא זו שמדריכה אותך. לכן, עשי את מה שאת מרגישה שטוב ביותר והשיבי לו רק על אותן שאלות שאת מרגישה נוח לענות עליהן. את במסלול הנכון.
