כמו הגלים יורדים ועולים

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב print
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook

ורד (46) איבדה את אביה בתאונת אימונים בצבא, כשהייתה בת 10. הוריה קנו בדיוק מגרש כדי לבנות בית. המשפחה חיכתה בקוצר רוח לעבור לבית החדש והמרווח, ורד חלמה על חדר משלה בלי אחיה, איך תרהט את החדר, תזמין חברות, תוכל לסגור את הדלת בלי שאחיה יכנס וייצא.

אך חלומותיה נקטעו בבת אחת עם מותו של אביה. על המגרש לא נבנה בית מעולם. כעבור שנה וחצי עברה המשפחה לדירה מרווחת, אכן היה לה חדר משלה אבל החיים כבר לא היו כפי שהיו לפני. עבור אמה הזמן עצר מלכת.

השעון במטבח נעצר על השעה 11:35, הרגע בו נדם לבו של האב. ורד מתארת הפגישה עימי לפרטי פרטים כיצד נודע לה שאבא נהרג, איפה היא הייתה בדיוק כאילו הכול קרה אתמול.

ורד המשיכה בחייה, סיימה תיכון, צבא, ואז נסעה לטיול הגדול ונשארה בארצות הברית. פה הכירה את בעלה לעתיד. בעלה מאוד רצה לבנות בית אך היא תמיד סירבה ולכן הם קנו דירה בבניין. קיים בה חשש מתמיד שמא בעלה ימות לפני הבנייה של ביתם ואז עוד מגרש יישאר מיותם. חייה מלווים בחרדות, חרדות מציפות אותה עד כדי קושי להתרכז ולתפקד בחיי היום-יום ולכן פנתה לטיפול.

מוות של אדם קרוב זאת אחת החוויות הקשות ביותר, אם לא הקשה מכול לנפש האדם. המחשבה היא שלא נצליח להתגבר על הצער והכאב, תחושה של חורבן עולמנו האישי בעוד העולם החיצוני מתנהל כרגיל. מות אב, מעבר לצער ולכאב, שינה לגמרי את אורח החיים והחלומות במשפחה של ורד.

בשיחות הטיפוליות מספרת ורד כי כשהתייתמה היא הפסיקה בבת אחת לחלום. היא האשימה את עצמה שהחלום שלה על בית וחדר משלה גרם למות אביה. לכאורה חשיבה מגית שאם תפסיק לחלום לא יקרה אסון נוסף במשפחתה.

מאז מותו של אביה היה לה חשוב לשמור על אמה. בשנה אחרונה החרדות הוחרפו והשליטה עליהן ירדה עם יציאת בנה לקולג.

ורד עוברת אבל מאוחר על מות אביה ומות חלומותיה. הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס מתארת חמשה שלבים בתהליך האבל: הכחשה, כעס, משא ומתן, דיכאון והשלמה עם הכאב. אצל ורד מעבר בנה למגורים מחוץ לבית היווה טריגר להעלאת רגשות של כאב ודיכאון שהוסתרו כל השנים במעטה אבק של משימות החיים.

במהלך המפגשים הטיפוליים ניתנה אפשרות לוורד לבטא את מצוקותיה, לקבל לגיטימציה ש״היא בסדר מבחינה מנטאלית״ ולקבל את העובדה שאין לנו שליטה על החיים והמוות. אביה נהרג ועימו נעלמו חלק מהחלומות של בתו אבל מותר לה עדין לחלום, לשים בטרייה חדשה בשעון שבמטבח בבית הוריה, ליהנות מהיום-יום, לבלות עם בני משפחתה, ולחזור אל משאלות ילדותה.

וכמו בשיר של אביב גפן ״כמו הגלים אנחנו מתנפצים אל המזח, אל החיים״. כמו הגלים אנחנו עולים ויורדים בחיים, ומקווים להגיע בביטחה אל חוף מבטחים.

ד"ר נטע פלג-אורן, בעלת רשיון מקצועי כפסיכותראפיסטית בפלורידה ובישראל, חוקרת, בעלת קליניקה פרטית באוונטורה, חברת סגל (התנדבות) בבית ספר לרפואה, אוניברסיטת מיאמי. פרסמה מאמרים במגזינים מקצועיים בנושאים פסיכוסוציאליים בתחום בריאות ובריאות הנפש. 
אימייל: 
npelegoren@gmail.com 
פנו לאתר: www.netapelegoren.com
או במספר: 786.877.0919

בנוסף, פסיכותרפיסטית מורשת של משרד הבטחון. משפחות המוכרות על ידי משרד הבטחון מוזמנות לפנות ולקבל פרטים לגבי הליכי הפניה וטיפול.
לפונים מובטחת סודיות מקצועית!!!
המאמרים בטור מבוססים על סיפורים מן החיים בשינוי שם ופרטים.
כל קשר בין הדמויות וההתרחשויות המתוארות במאמרים אלו לבין המציאות הינו מקרי לחלוטין.

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב print
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לעולם אל תפסיד, הרשם לניוזלטר שלנו

כתבות אחרונות

בחירת העורך

תיהיה בקשר איתנו

הכתובת שלנו:

 

2851 SW 58 Manor

Fort Lauderdale FL 33312

954.592.5151